ישנו ביטוי מוכר המתמצת יפה את דרך ההתמודדות עם סכנה בטבע: Fight or Flight. לברוח או להילחם. המציאות העצובה מלמדת שהאדם המציא דרך שלישית: ספיגה. הישארות בטווח הסכנה והשלמה עם ההתעללות.
הפרשיות המתוקשרות של קצב ורמון זימנו לציבור הרחב אפשרות להתוודע מקרוב להליכים הנפשיים המורכבים שעוברת אשה שנפגעת. הבלבול, ההשלמה, שיתוף הפעולה המוזר. מומחים התגייסו להסביר לנו שזהו דפוס אופייני, לפתוח את עינינו לפרדוקס שבהתנהגות הקורבן. הקשבנו יפה והפנמנו, ומה הייתה המסקנה? אנחת חמלה והרמת ידיים נכנעת. “ככה זה”. ועכשיו אנו שומעים שהחוק צריך להתאים עצמו, השופטים צריכים לעבור קורס, התקשורת צריכה להסביר והציבור צריך להבין. ואני אומרת לא ולא. תגובת קורבן מעין זו אינה גזירת שמיים או גזירת די.אנ.איי.. זו תגובה נלמדת. תגובה שנרכשה בעקבות היסטוריה ארוכה של יחס הממעיט ומפחית מכוחות האשה, שלא נותן לה לגיטימציה להשיב מלחמה, שמעודד הפניית אצבע מאשימה כלפיה ויוצר סטיגמות קשות הגורמות גם לאמיצות שבמתלוננות להישאר מאחורי אותיות ופיקסלים. איני רוצה להנציח תגובה כזו ולהתאים את כל המערכות אליה. בואו נקשיב לאינטואיציה שלנו שאומרת לנו שזה לא הגיוני ונחליט לשנות. נבין שמדובר בסך הכל בעיוות נרכש שצריך וניתן לשרש.על נשים לשאוף להשתחרר ממצב ביניים חולני זה של ספיגה ולשוב וללמוד את שני המצבים המקוריים שיגנו עליהן טוב יותר – בריחה או מלחמה. ברוח זו, עלינו לעודד נשים שנחשפות להטרדה במקום העבודה (וגם לסימני אלימות בבית) לתפוס מרחק כבר בהתחלה, או לחלופין להשיב מלחמה שערה ברגע האמת. בכל מקרה לא להישאר או להישאב למערבולת רק כדי לגלות עשר שנים מאוחר יותר שנוצלנו. בהנחה שהטרדה מינית יכולה להופיע בכל מקום, המסר הזה צריך לחלחל בחברה לכל הנשים באשר הן. קודם כל דאגו להציל את עצמכן. אחר כך פנו להיעזר ברשויות. חשוב לזכור שני דברים: ראשית, הטרדות מיניות ביחסי עבודה מתחילות לא פעם בשלב מילולי, מה שמאפשר פעמוני אזהרה והתרעה. למרבה הצער, דומה שכבר בשלב זה ההגנות שלנו קורסות. מחשבות ה”לא נעים לי” ו”זו תגובה לא נשית” משתלטות עלינו, ומשם ההתדרדרות קצרה. שנית, ביחסי עבודה מדובר לרוב בתהליך מתפתח ובאירועים שקורים שוב ושוב, בניגוד לתקרית בסמטה אפלה. כלומר יש פוטנציאל לשבת ולהרהר בדבר, להסיק מסקנות, לשתף, לשאול אנשים, לקחת החלטה ולהגיב גם אם עברו כמה ימים. ברור לי שניצול שני ה”יתרונות” האלה מצריך מרוב הנשים סוג של אומץ או ביטחון עצמי מובנה שאין לנו כרגע, אבל אני מאמינה שאפשר לפתח את החוסן הזה. ולשם מכוונים דברי: אפשר לבנות תודעה נשית קולקטיבית חזקה יותר. מדובר בשינוי ארוך טווח ואיטי, בתהליך חברתי ארוך שעיקרו חינוכי תרבותי, אשר יניב תוצאות רק שנים רבות קדימה ובתנאי שנתחיל בו כבר עכשיו. המסר צריך להיות פשוט: לשדר לנשים ציפייה שהן מסוגלות להציל את עצמן. תגובה להטרדה מינית יכולה להיות נלמדת, בחינוך, בתרבות, באווירה החברתית. מבחינה תקשורתית, עלינו להתמקד בסיפורים על נערה צעירה שלמדה קראטה והבריחה שודד, על אשה שאוימה ולא נשארה לספוג. להתעמק בדינמיקה של נפגעות שלא קרסו אלא החזירו אל חייהן לתלם, להציף מקרים גלויים במקום להתמכר לצללית של קורבן נכלם, להבליט התמודדות מוצלחת כמודל לחיקוי. מבחינה חינוכית, נדרשות תוכניות לימוד סדורות מגיל בית הספר ועד הצבא. דווקא בצבא הפטריאכלי יש יתרון שאפשר לנצל – מסגרת המעניקה סמכויות כוח מובנות וחד משמעיות יכולה להתרחב וללמד נשים כיצד ליישם התנהגות סמכותית גם באזרחות. המרחק בין צעירה בת עשרים שיכולה להיות מדריכת טנק, מ”כית בנים, קצינה או בוגרת קורס פיקודי לבין יכולת התמודדות נאותה מול בוס ארוך ידיים אינו רב. נדרשת רק מודעות חינוכית והרשאה חברתית, משמע אווירה שתשדר לנשים כי מותר להן לעמוד על שלהן מבלי לפרש זאת כפגיעה בנשיות.
לעד יהיו שני מגדרים ולעד יהיו יחסי מרות ולעד יהיה יצר מיני, כך שמדי פעם כל הנושאים הללו נידונו להתנגש. אשה שנפגעת במקום העבודה תצטרך להפשיל שרוולים ולתבוע את המגיע לה מבחינת פגיעה בקריירה, עיכוב הקידום, או הצורך להחליף מקום עבודה. זה לא נעים אבל זה סיפור אחר לגמרי מהזירה המינית, ולשם, עד כמה שזה נראה מוזר, עלינו לשאוף בשלב זה. מצב שבו אנחנו, הנשים, נדע להציל את עצמנו, ולהעביר את שדה ההתמודדות מטיפול קליני לנפשנו הפצועה לכיוון בית הדין לענייני עבודה, מתביעות על רקע פגיעה גופנית לתביעות שעניינן עסקי או כל אפליה על רקע מגדרי. עלינו להעלות את רף הציפיות מעצמנו, ולא להתפתות להסתפק בהגנת החוק. גישה כזו תפתח פתח לשינויים חברתיים נוספים במעמד האשה. חשבו איזו כברת דרך כבר עשה העולם המערבי בתחום זה. מותר להאמין שבעתיד יגדל דור של נשים שיתייחסו לגילויי הטרדה כמו להצעה לשלול מהן את זכות ההצבעה. זה יהיה פשוט לא הגיוני.
הפרשיות המתוקשרות של קצב ורמון זימנו לציבור הרחב אפשרות להתוודע מקרוב להליכים הנפשיים המורכבים שעוברת אשה שנפגעת. הבלבול, ההשלמה, שיתוף הפעולה המוזר. מומחים התגייסו להסביר לנו שזהו דפוס אופייני, לפתוח את עינינו לפרדוקס שבהתנהגות הקורבן. הקשבנו יפה והפנמנו, ומה הייתה המסקנה? אנחת חמלה והרמת ידיים נכנעת. “ככה זה”. ועכשיו אנו שומעים שהחוק צריך להתאים עצמו, השופטים צריכים לעבור קורס, התקשורת צריכה להסביר והציבור צריך להבין. ואני אומרת לא ולא. תגובת קורבן מעין זו אינה גזירת שמיים או גזירת די.אנ.איי.. זו תגובה נלמדת. תגובה שנרכשה בעקבות היסטוריה ארוכה של יחס הממעיט ומפחית מכוחות האשה, שלא נותן לה לגיטימציה להשיב מלחמה, שמעודד הפניית אצבע מאשימה כלפיה ויוצר סטיגמות קשות הגורמות גם לאמיצות שבמתלוננות להישאר מאחורי אותיות ופיקסלים. איני רוצה להנציח תגובה כזו ולהתאים את כל המערכות אליה. בואו נקשיב לאינטואיציה שלנו שאומרת לנו שזה לא הגיוני ונחליט לשנות. נבין שמדובר בסך הכל בעיוות נרכש שצריך וניתן לשרש.על נשים לשאוף להשתחרר ממצב ביניים חולני זה של ספיגה ולשוב וללמוד את שני המצבים המקוריים שיגנו עליהן טוב יותר – בריחה או מלחמה. ברוח זו, עלינו לעודד נשים שנחשפות להטרדה במקום העבודה (וגם לסימני אלימות בבית) לתפוס מרחק כבר בהתחלה, או לחלופין להשיב מלחמה שערה ברגע האמת. בכל מקרה לא להישאר או להישאב למערבולת רק כדי לגלות עשר שנים מאוחר יותר שנוצלנו. בהנחה שהטרדה מינית יכולה להופיע בכל מקום, המסר הזה צריך לחלחל בחברה לכל הנשים באשר הן. קודם כל דאגו להציל את עצמכן. אחר כך פנו להיעזר ברשויות. חשוב לזכור שני דברים: ראשית, הטרדות מיניות ביחסי עבודה מתחילות לא פעם בשלב מילולי, מה שמאפשר פעמוני אזהרה והתרעה. למרבה הצער, דומה שכבר בשלב זה ההגנות שלנו קורסות. מחשבות ה”לא נעים לי” ו”זו תגובה לא נשית” משתלטות עלינו, ומשם ההתדרדרות קצרה. שנית, ביחסי עבודה מדובר לרוב בתהליך מתפתח ובאירועים שקורים שוב ושוב, בניגוד לתקרית בסמטה אפלה. כלומר יש פוטנציאל לשבת ולהרהר בדבר, להסיק מסקנות, לשתף, לשאול אנשים, לקחת החלטה ולהגיב גם אם עברו כמה ימים. ברור לי שניצול שני ה”יתרונות” האלה מצריך מרוב הנשים סוג של אומץ או ביטחון עצמי מובנה שאין לנו כרגע, אבל אני מאמינה שאפשר לפתח את החוסן הזה. ולשם מכוונים דברי: אפשר לבנות תודעה נשית קולקטיבית חזקה יותר. מדובר בשינוי ארוך טווח ואיטי, בתהליך חברתי ארוך שעיקרו חינוכי תרבותי, אשר יניב תוצאות רק שנים רבות קדימה ובתנאי שנתחיל בו כבר עכשיו. המסר צריך להיות פשוט: לשדר לנשים ציפייה שהן מסוגלות להציל את עצמן. תגובה להטרדה מינית יכולה להיות נלמדת, בחינוך, בתרבות, באווירה החברתית. מבחינה תקשורתית, עלינו להתמקד בסיפורים על נערה צעירה שלמדה קראטה והבריחה שודד, על אשה שאוימה ולא נשארה לספוג. להתעמק בדינמיקה של נפגעות שלא קרסו אלא החזירו אל חייהן לתלם, להציף מקרים גלויים במקום להתמכר לצללית של קורבן נכלם, להבליט התמודדות מוצלחת כמודל לחיקוי. מבחינה חינוכית, נדרשות תוכניות לימוד סדורות מגיל בית הספר ועד הצבא. דווקא בצבא הפטריאכלי יש יתרון שאפשר לנצל – מסגרת המעניקה סמכויות כוח מובנות וחד משמעיות יכולה להתרחב וללמד נשים כיצד ליישם התנהגות סמכותית גם באזרחות. המרחק בין צעירה בת עשרים שיכולה להיות מדריכת טנק, מ”כית בנים, קצינה או בוגרת קורס פיקודי לבין יכולת התמודדות נאותה מול בוס ארוך ידיים אינו רב. נדרשת רק מודעות חינוכית והרשאה חברתית, משמע אווירה שתשדר לנשים כי מותר להן לעמוד על שלהן מבלי לפרש זאת כפגיעה בנשיות.
לעד יהיו שני מגדרים ולעד יהיו יחסי מרות ולעד יהיה יצר מיני, כך שמדי פעם כל הנושאים הללו נידונו להתנגש. אשה שנפגעת במקום העבודה תצטרך להפשיל שרוולים ולתבוע את המגיע לה מבחינת פגיעה בקריירה, עיכוב הקידום, או הצורך להחליף מקום עבודה. זה לא נעים אבל זה סיפור אחר לגמרי מהזירה המינית, ולשם, עד כמה שזה נראה מוזר, עלינו לשאוף בשלב זה. מצב שבו אנחנו, הנשים, נדע להציל את עצמנו, ולהעביר את שדה ההתמודדות מטיפול קליני לנפשנו הפצועה לכיוון בית הדין לענייני עבודה, מתביעות על רקע פגיעה גופנית לתביעות שעניינן עסקי או כל אפליה על רקע מגדרי. עלינו להעלות את רף הציפיות מעצמנו, ולא להתפתות להסתפק בהגנת החוק. גישה כזו תפתח פתח לשינויים חברתיים נוספים במעמד האשה. חשבו איזו כברת דרך כבר עשה העולם המערבי בתחום זה. מותר להאמין שבעתיד יגדל דור של נשים שיתייחסו לגילויי הטרדה כמו להצעה לשלול מהן את זכות ההצבעה. זה יהיה פשוט לא הגיוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה