יום רביעי, 15 בינואר 2014

מדוע נשים לא כתבו עד המאה ה-19?


לאורך ההיסטוריה, היעדרן של נשים כותבות התקבל בטבעיות ויוחס לפערים מהותניים. על רקע התעוררותם של שינויים חברתיים דרמטיים במאה ה-19 ופרץ פורה של כתיבה מצד נשים, החלו שני המינים להבין שלא מדובר בשאלה ביולוגית אלא תרבותית. את החסמים לכתיבת נשים אפשר לחלק באופן כללי לסיבות שמקורן בשפה והשכלה, בכלכלה, וכן בסיבות שנעוצות במאפייני הספרות עצמה.

 
עד המאה ה-19, הייתה ידיעת קרוא וכתוב נחלתם של מעמד האצולה והמעמד הבינוני הגבוה בלבד, בעוד שמרבית האוכלוסייה היו אנאלפאבתים. עם זאת, כדי לכתוב ספרות לא היה די בקרוא וכתוב. התפיסה השלטת עוד מימי הביניים הייתה שלא ניתן לכתוב ללא השכלה קלאסית מקיפה שמבוססת על לטינית ויוונית, למידה שיוחדה לגברים בלבד ונחסמה לנשים מכלל המעמדות. הלטינית הייתה שפה ציבורית וגברית, "שהתקיימה במוסדות האקדמיים בלבד. נשים יכלו ללמוד רק את שפת הדיבור הרגילה, כך שבמשך מאות שנים נמנעה מהן הגישה לזירת התקשורת הרשמית והציבורית, לרבות זו הספרותית".[1]

 גם בעולם היהודי הייתה הכתיבה תוצר של ידע תרבותי עמוק ומסודר של לימודי קודש בעברית, ובקהילות היהודיות חלה תופעה דומה, לפיה נשים, שהודרו מלימודי הקודש ולכן מלמידת העברית והארמית, נותרו עם השפה המדוברת בלבד ולפיכך חסרות כלים לפתח יכולת ספרותית[2]. החסך ההשכלתי לא התבטא רק באי ידיעת השפה המשכילה, אלא גם במניעת הנשים מכל המורשת והתרבות שהועברו דרכה. לפיכך נשים בכלל ונשים יהודיות בפרט, ניהלו את חייהן במעגלים הרבה יותר מצומצמים ודלים ממעגלי החיים הגבריים, מחוץ לקאנון התרבותי והחברתי, כשהן מתחנכות על ברכי "לשון האם" המדוברת וערכיה המסורתיים, ולא על "לשון האב" הספרותית וערכיה האינטלקטואליים[3].  ביסוד ההשתקה של הקול הנשי עמד טאבו על דיבור של אישה בציבור, וראיית פעולה זו כתכונה גברית שאינה טבעית לנשים[4] . וירג'יניה וולף כותבת על ההתמודדות עם הפער הלשוני: "משאבי השפה יעמדו למבחן קשה, ולהקות שלמות של מילים חדשות יצטרכו לעופף ולפלוש בלי אישור, לפני שאשה תוכל לבטא מה קורה כשהיא נכנסת לחדר"[5]. כל אלה מלמדים על המעצורים והקושי שחשו נשים ב"גיוס" וניכוס השפה לכתיבתן, שמעוגנים בשורשים עמוקים של חינוך, השכלה ותרבות.

 גם כאשר עוברים לבחון את החסמים הכלכליים יש לעשות זאת לאור הנורמות החברתיות שהיו שגורות בתקופה. אין די בחלוקה הפשטנית לעניים מול עשירים, שכן היו גברים עניים שכתבו, אך נשים כמעט לא השיגו דריסת רגל בספרות. החסם לא היה יכולת כלכלית כמו שעצמאות כלכלית. בעוד שגבר דל אמצעים יכול היה להחליט להקדיש את חייו לכתיבה, הרי שלנשים, גם אם חיו בנישואין עמידים, לא הייתה את העצמאות והלגיטימציה החברתית להפנות את המשאבים לתחום שנחשב לטריטוריה גברית. אישה כותבת זכתה לתגובה נלעגת בשל מה שנתפס כפלישה למרחב הציבורי שאינו מקומה הטבעי, או בלשונה האירונית של וולף: "ברור כי האשה המסכנה סובלת מהפרעה קלה, אחרת לא היתה מסוגלת לעשות דבר כה מגוחך כמו כתיבת ספר"[6]. כתיבה ראויה הייתה צריכה לבוא על חשבון התפקידים הנשיים המסורתיים, עד כדי ויתור על נישואין ואימהות, וגם זו הייתה עילה לביקורת. התגברות על השתקה של הקול הנשי בדיבור ובכתיבה יכולה הייתה להיעשות רק עם משאבים כלכליים עצמאיים, לצד מוכנות לשלם מחיר חברתי.

 ולבסוף, הגבלה מרכזית נוספת מצויה בספרות עצמה. חוקרות הספרות גילברט וגובר[7]  מציינות את חרדת הכתיבה של האישה, שבשונה מזו של הגבר מקורה בהיעדר כלים ספרותיים מספיקים.  האישה היוצרת מצאה עצמה נרדפת על ידי בת דמותה, יצירת כפיו של הגבר, שהייתה הפנטזיה היחידה בנמצא ולכן הפכה לחלק מהתודעה המשותפת לנשים וגברים גם יחד.  כה רבה היא השפעתו של האבטיפוס הנשי על כל אישה שמבקשת לכתוב, עד שוולף המשילה זאת לרוח רפאים הרודפת אותה.  ומה היה אופיה של אותה רוח רפאים? החוקרות גילברט וגובר מיפו את דמות האישה בספרות, והראו כיצד ביצירה הקאנונית הגברית שגור הייצוג הדיכוטומי של אישה כמלאך או כשטן,  כך שמשימתן הראשונה של נשים שהחליטו לכתוב הייתה להשתחרר מהכפילות הסטריאוטיפית הזו לטובת דמות מורכבת יותר.

 אולם גם אלה שצלחו את המחסום, נתקלו עד מהרה במכשול הבא : ואקום היסטורי, היעדר תשתית של ספרות נשית להמשיך אותה, להתבסס עליה, לצמוח מתוכה, היעדר השורשים הספרותיים. מהי בעצם כתיבה אותנטית עבור אישה? אפשר לאמץ כתיבה הפוכה לכתיבה הגברית, אך כדי לבנות דבר מה חדש נדרשת אינטראקציה עם דמויות שאינה רק על דרך השלילה אלא גם מתוך התפתחות. כשנשים החלו לכתוב, הן הביאו לתוך הכתיבה את ניסיון החיים הייחודי שלהן. את היומיום, מלאכות הבית, המשפחה, האמהות. דוגמה לכך היא הוורסיה הנשית ליומן המסע הגברי או ז'אנר רומן החניכה. בספרות הגברית, המושג של מסע התפתח במאה ה-18 וזכה לגרסאות רבות ועשירות, שכולן עוסקות בהתפתחות הגיבור בעקבות יציאתו לעולם הגדול. מטרת המסע הייתה לחשוף את הצעיר לחברות זרות ותרבויות חדשות, שישלימו חוויות ורשמים שאין במקום הולדתו. ברומנים אלה הקונפליקט המרכזי נסוב סביב חיפוש זהותו ומקומו של הגיבור בחברה, ובא על פתרונו מתוך רכישת נקודת מבט רחבה יותר על העולם. אך מה קורה לאישה בתקופה זו, שהרי לא נהוג כי תצא למסעות? הפתרון הספרותי שנשים אמצו היה מסע פנימה, גישה שמכונה "The Voyage In[8]. מסע כזה נובע גם הוא מקונפליקט בין האישה לבין הסביבה ומתוך חיפוש זהותה, אבל תנועתה הפיזית המוגבלת הביאה אותה לחקר פנימי ולהתפתחות באמצעות תהליכי הנפש והתודעה.

  במבט לאחור ממרומי המאה ה-21, פריצת הדרך הספרותית שחלה בכתיבה של נשים היא ברורה וחד-משמעית. כיום כתיבה של נשים מובנת מאליה, עד כדי כך שיהיו מי שיטילו ספק אם יש צורך בהפרדה בין ניתוח סופרים לסופרות, שהרי פערי העבר נסגרו. כשלעצמי אני סבורה שמכיוון שהפער לא נסגר בתחומים כה רבים אחרים, ומכיוון שהכתיבה אינה אלא שיקוף של החיים, ודאי שנותר לו ביטוי גם בעולם הספרותי. עולם הדימויים והייצוגים הכללי השולט במרחב הציבורי היה ונשאר גברי בעיקרו, ודמויות נשים רבות הן עדיין פרי יצירה גברית. אישה שמחפשת את שפתה, את קולה, את המודלים שיבטאו אותה, ראשית צריכה להיות מודעת להיעדרם מהמרחב הציבורי, ושנית לדעת היכן למצוא אותם בעצמה.

 


[1] Donovan, J., (1980). “The Silence Is Broken”, In  S. McConell-Ginet et al. (eds.), Women and Language in Literature and Society, New York
 
[2] כהן ט' & פיינר ש' (2006). קול עלמה עבריה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה, תל-אביב.
[3] שם, עמ' 14.
[4] Cameron, D., (1998). "Why Is Language A Feminist Issue", D. Cameron (ed.), The Feminist Critique of Language: A Reader, New York and London
[5] וולף וו' (1929) 2004.  חדר משלך, תל אביב: ידיעות אחרונות.
[6] שם, עמ' 74.
[7] Gilbert, S.M. & Gubar, S., (1979). The Madwoman In The Attic, New Haven.
[8] Rosowski, S. J., (1983). “The Novel of Awakening”, In E. Abel et al.(eds) , The Voyage In.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה