יום חמישי, 12 במרץ 2015

משתפות הפעולה


לאחרונה התפרסם  בדה-מרקר מחקר על הטיה של מורים למתמטיקה ביחס לבנים ובנות, המייצרת פער בציונים כבר מבית הספר, ומצטרפת למכלול המסרים התורמים לניתוב בנים למקצועות ריאליים ומדעיים ובנות למדעי הרוח והחברה, כפי שניתן לראות בברור מהחלוקה המגדרית באוניברסיטאות ומאוחר יותר גם במקומות העבודה.

אולם בשולי הכתבה עולה שאלה נוספת, שדווקא עליה הייתי רוצה להתעכב. מדובר בשאלה שחוזרת על עצמה לא פעם כשמדובר באפליה מגדרית:  איך זה שנשים עצמן שותפות לאפליית נשים.  באותו מאמר ספציפי, השאלה צפה סביב העובדה שרוב המורים הם כידוע מורות, כך שלכאורה נשים אשמות ביחס המפלה לא פחות מגברים, אם לא יותר.

מכיוון שחיצי הפמיניזם מופנים בדרך כלל לכיוון של "גברים", "חברה גברית", "פטריארכיה" וכד', יש גברים שמתוך התגוננות מול מה שחלקם חווים כהאשמה כמעט אישית, יזדרזו להיתלות בעובדה שיש נשים "משתפות פעולה" ולו כדי לחוש סוג של הקלה ואולי אף להצדיק את המשך המצב הקיים.  לחלופין, יש סיכוי שמקרים כאלה יחזקו את המיתוס שנשים מתייחסות לנשים בצורה גרועה יותר מאשר גברים.  כמובן ששתי הפרשנויות שגויות לטעמי, והנה מדוע:

האמת המאכזבת היא שנשים בציבור הרחב לא נחשפות אוטומטית לרעיונות פמיניסטים רק בשל היותן נשים. מאכזב לא פחות לגלות שאין לנשים פטור מהטיות, או יכולת על-אנושית להתגבר על השפעות חברתיות שהן נחלת הכלל. כך שבגדול, התפיסות השגורות לגבי נשים וגברים בקהילה מסוימת יהיו בדרך כלל משותפות לכלל חבריה, נשים וגברים גם יחד, וצפויות לשקף את סך המסרים שזורמים מערוצי המדיה, ספרי הלימוד, החינוך בבית, סדרי המשפט, הנורמות התרבותיות, השיח הציבורי, ועוד שורה של גורמים גלויים ונסתרים שמעצבים את התודעה החברתית שלנו. למציאות יש נטייה להיראות מאוד אמינה כל עוד אין מי שיערער עליה, לכן סביר שבנות שגדלות ללא מודעות לשוויון מגדרי יתנהגו בדיוק כמו בנים בכל הקשור לאימוץ והטמעה של תפיסות מפלות, גם אם הן עצמן ניזוקות מכך. כשמציאות החיים מלמדת אמיתות מסוימות, הן נתפסות כדרכו של עולם.

מה שמעניין עם זאת, הוא הלוליינות המחשבתית שבנות מסוגלות לפתח כדי לחיות בשלום עם מציאות לא שוויונית, ועל כך אני יכולה להעיד מניסיון אישי. כי הייתי שם, בתפיסה הזו ששופטת בנות לרעה, כנחותות יותר, ואני זוכרת אותה היטב. יותר מכך, אני עושה מאמצים לזכור אותה כי ברור לי שזו עמדה נפוצה עדיין, וכדאי שאזכור מה מרגישים וחושבים רוב האנשים סביבי בבואי לשכנע אותם בשוויון מגדרי.

למרות שגדלתי בבית עם אמא מפרנסת ראשית, למרות שנהניתי מחברות אמיצה עם בנות כל חיי, למרות שמילדות פיתחתי רגישות כמעט אובססיבית להתקומם נגד כל "אי צדק"  – הרעיון ש'בנים' שווים יותר מ'בנות' ליווה אותי ברקע עד גיל די מאוחר.  חמקמק,  לא מוצהר, ועדיין מובן מאליו ולא נזקק להוכחות.

בתיכון למדתי במגמת מחשבים, בכיתה ששולבה ביחד עם מגמת אלקטרוניקה. היינו  3 בנות בלבד במחשבים ו-3 בנות באלקטרוניקה, וכל היתר היו בנים. מבחינתי הייתי ב"כיתה של בנים" (סימן קריאה!), להבדיל מ"כיתה של בנות" (אינטונציה מזלזלת), כמו מגמת ספרות למשל. החיבור  'בנות  - מקצועות הומניים  - רמה נמוכה' היה טבעי, ומעליו זהר השילוש 'בנים - מקצועות ריאליים - רמה גבוהה'.

חשוב לי להדגיש שבכל שנות התיכון ב"כיתה של הבנים" לא פיתחתי רגשי נחיתות ולא הרגשתי סוג ב' מולם. להפך, המהלך הלא-מודע המחוכם שלי הביא לכך שהרגשתי שווה מאוד.  יותר מכך, לאורך כל התיכון נהניתי מחברות חזקה ואוהבת עם שתי חברותיי למגמה. היינו שלישיית בנות מחוברת, תומכת ובלתי נפרדת בשעות הלימודים ואחריהן. אבל היום אני יודעת שהדלק שהזין את תחושת הערך היה תחושת השיוך שלי ושל חברותיי לקבוצה שמראש הוגדרה כשווה יותר, גם במחיר של המעטה בערך קבוצת המגדר שלי עצמי.

במבט לאחור, איני יכולה לשים את האצבע על אירוע מסוים שגרם לי לחשוב כך. לא זכורה לי אף שיחה ספציפית או תכנית טלוויזיה מסוימת או שיחה עם מבוגר או עם חברה, שממנה הסקתי שמחשבים זה מקצוע של בנים וספרות זה מקצוע של בנות, או שבנים נחשבים יותר. זה היופי שבמסרים חברתיים, שנמצאים בכל מקום ובשום מקום. גם לא פקפקתי מדוע זה כך. לא מרדתי בסדר. ההיצמדות לקבוצת הבנים העלתה את יוקרתי, התגמולים החברתיים הוכיחו זאת, ונהניתי לקצור את הפירות. אני חושבת שבתודעתי הפרדתי  בין תפיסת הזהות שלי כבת אינדיבידואלית, לבין המושג הערטילאי של מה זה להיות "בנות", שחל על קבוצה. הפיצול הזה איפשר לי כנראה לחיות בשלום עם הפרדוקס, של היותי בת הממעיטה בערך בנות כקבוצה. אני משערת  שעל פי אותו "היגיון לשעתו", ייחסתי לכל בת את היכולת להימלט מהגורל הנשי, שכקבוצה הוא גוזר עליה להילכד בדינמיקה ירודה, לו אך תשכיל לבחור בקבוצה השווה.

היום אני יכולה לתת שמות אקדמאיים לתחושות של אז. לדבר על הון סימבולי, על תודעה כוזבת, אבל הדרך הטובה ביותר להבין היא לזכור את תחושת היוקרה המחמיאה. כמי שהביוגרפיה המקצועית שלה עברה את כל הקשת מהריאלי להומני (מחשבים בצבא, תואר הנדסאי אדריכלות, ומשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במגדר) איני פוסלת דיון במה נחשב יותר, ואיני חושבת שהיררכיה זו מילה גסה. אני מתקוממת נגד היררכיה מגדרית, שמשמשת פיגום להגדרת נמוך וגבוה. ערכים גבריים לא  יהיו יוקרתיים יותר, אם לא יהיו ערכים נשיים נחותים להשוות אותם אליהם.

אנחנו גדלות כמשתפות פעולה עם הסדר החברתי, וזה כל כך מובן. אנחנו תורמות לו, משמרות אותו, משעתקות אותו, זו לא הוכחה לקונספירציית הפמיניזם וודאי שלא לשנאת נשים, זו רק עדות לצורך בהמשך הפצת הידע, והבנה שקהל היעד לשינוי הוא נשים וגברים.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה