יום חמישי, 3 בינואר 2019

תפקיד הפקיד - לפי איילת שקד

(פורסם במדור הדעות של מעריב ב-6.12.18)

 
כאשר הפובליציסט והוגה הדעות האמריקני וולטר ליפמן הציע ב-1922 את רעיון 'שלטון הפקידים המומחים', הוא עשה זאת מתוך חשש שהבוחר האמריקני לא ישכיל בבוא העת לבחור בחירה נבונה.  לעומתו, איש החינוך בן-זמנו ג'ון דיואי סירב לקבל את שיקול הדעת הלקוי של הבוחר כגזירת גורל, והשיב לליפמן בתזה הגורסת כי התרופה הנכונה לדמוקרטיה האמריקנית היא חינוך מגיל צעיר לעקרונותיה,  כך שבבוא העת לא יהיה צורך לסגת מפני שכבת פקידות מתמחה. מאה שנים לאחר מכן, הפולמוס ביניהם מהדהד במאבק שמנהלת אילת שקד נגד היועצים המשפטיים, שמוצא תומכים גם בעמודי הדעות בעיתון זה. טענה מרכזית של התומכים היא שהעם לא בחר בפקידים ולכן אין להם מנדט להשתתף בקבלת החלטות. דומה שהשקפה זו מניחה שהחזון של דיואי התממש: כולנו אזרחים דמוקרטיים נבונים, היטבנו לבחור, תנו לנציגי העם עכשיו לפעול!  אבל האם שאלת היועצים המשפטיים היא בגדר מימוש דבר הבוחר? פירוק של כמה הנחות שמאחוריה יעזור להחליט:
הנחה מובלעת אחת היא שהבוחר הצביע לשקד כשרת המשפטים בבחירה כמעט ישירה. זה אולי נכון במקרה של כחלון לשר אוצר, אבל שקד סיפרה לא מזמן שאפילו אחרי הבחירות לא חשבה שתהיה שרת משפטים. המנדט לשקד ולבית היהודי לממש את ערכיהם בסוגיה ספציפית זו הוא פועל יוצא וכמעט מקרי של אילוצים קואליציוניים, הרבה יותר משהוא ביטוי מובהק וחד משמעי ל"רצון הבוחר".  
הנחת מוצא נוספת היא שתוצאות הבחירות מעידות על מאה אחוז חפיפה בין ערכי הבוחר לערכי הנציג שבחר. בפועל אנו יודעים שאין זה כך. כבוחרים אנחנו פעמים רבות משלשלים בקלפי פתק לנציג שהוא הטוב שיש לעומת האחרים, מתפשרים ומקווים לטוב. לטעון שעל סמך הפתק בקלפי הנציג מבטא באופן גורף את רצון הבוחר, זו טענה שמשכיחה את העובדה שלרוב אנו מצביעים למפלגה עם טווח גדול של דעות בתוכה.
ולבסוף, הנחה שלישית שאפשר רק להצטער שאינה נכונה, היא שאנו מצביעים בדמוקרטיה לפי ערכים. הנחה זו עומדת בתקופה הנוכחית למבחן לא רק בישראל אלא בעולם כולו. יותר ויותר מתברר עד כמה הבוחרים מצביעים מרגש, מפחד, משנאה לצד השני, הרבה לפני שהם מצביעים לפי ערכים. (האם טראמפ נבחר כבחירה ערכית? האם ערכיו הם בכלל ערכי המפלגה הרפובליקנית?) בישראל כידוע הבחירה מצטמצמת להיוריסטיקה ביטחונית, עם פזילה פה ושם לאג'נדה כלכלית, מה גם שהליכוד רץ כלל ללא מצע. האם אפשר למתוח קו ישר בין ניצחון הליכוד לשאלה ערכית של מעמד היועצים המשפטיים?
לאור כל אלה נשאל ובצדק, ומה אמור הנציג הנבחר לעשות? הוא הרי נבחר בדמוקרטיה ייצוגית, האם אינו אמור לממש את השקפת עולמו? לדעתי, בהחלט. רק לעשות זאת בענווה. לזכור שהוא לא קיבל צ'ק פתוח מהבוחר אלא כוח מוגבל. לכן כל התמודדות שלו מול כוחות או ערכים מנוגדים בתוך המערכת, גם אם הם באים מבירוקרטיה פקידותית כמו נערי האוצר או יועצים משפטיים, אינה מכשול לדמוקרטיה כפי שמנסים לשכנע אותנו, אלא מנגנון של שיטה שלקחה בחשבון את כל ליקויי הבחירות שהזכרנו, ומבקשת לאזן את עצמה מבפנים בעזרת שומרי סף.
כדמוקרטיה עלינו לברך על כך שהכוח של נציגנו אינו בלתי מוגבל גם לאחר ניצחון בבחירות, במיוחד בעידן של שחיקה כה חריפה בערכים ממלכתיים. לכולנו יש מה להרוויח מריסון כוח שלטוני.  לא הייתי רוצה בשלטון הפקידים של ליפמן, ומימוש חזונו של דיואי לחינוך לדמוקרטיה כחיסון לתחלואיה עדיין רחוק לטעמי, אבל גם אם אלה בינינו המאמינים שכולנו אזרחים בעלי תודעה דמוקרטית מפותחת ומשוכללת, עדיין צריכים לשאוף לנציגים המתמודדים עם איזונים ובלמים, כולל כאלה שמקורם במערכת פקידותית ממלכתית ועצמאית, ולו בשל המחשבה שיום אחד בלמים אלה יגנו עליהם באופוזיציה. זו תפיסה הרבה יותר דמוקרטית מאשר הפנטזיה שהבוחר נותן לנציגיו יד חופשית למשילות, ומישהו כל הזמן מפריע להם.
 

אין תגובות:

פרסום תגובה