מדוע, תוהה אני, חייהם הפרטיים של דוגמנית, שחקן, זמר, או כל פרח טאלנט שסימס את דרכו לפסגה, הם בשר ציד חוקי לרכילאים משל היה זה חובו המוסרי של הידוען לחברה? כיצד זה שלעומתם הפוליטיקאים, שבאמת חייבים לנו את מקומם ותפקידם, אינם נתפסים כמחויבים במתן דין וחשבון מסוג זה? מדוע מתבקש לרדוף דוגמנית עד דלת ביתה ולתצפת עליה ממסוק אבל אין חשש שמסוק דומה ירדוף אחר שר עד פתח ביתו או ידווח על המתרחש בחדרי חדרים? ויעיד על כך המקרה של קצב שבו עיתונאים רבים ידעו משהו אך שתקו בנימוס.
הפוליטיקאים ואנשי הבידור הם שתי קבוצות עיקריות שעל תחום עיסוקן מוטבעת תווית אזהרה לאובדן פרטיות. השאלה שעלינו לשאול היא מה זכות הציבור לדעת לגבי כל אחת מהקבוצות האלה. דומה שזכות הציבור לגבי פוליטיקאים ברורה יותר ופחות מעוררת מחלוקת, והנה, למרות זאת, המדיה אינה רודפת את חייהם הפרטיים באותה תאווה כמו שאת אחיהם לפאפא-צרה, אנשי עולם הבידור. הבה לא נשגה בתמימות, ברור כי טאלנטים בהתהוות עומדים בתור לקבל פיסת קרקע במדורי הרכילות וכי מחיר הנדל”ן יקר, יקר מאוד, במיוחד בתל אביב. אבל טבעה של אבולוציית הביצה היא שמגיע שלב שבו גלגלי הפרסום כבר מניעים את עצמם והתוצר החדש משווע למעט מנוחה מהמרדף ואולי גם למעט התעסקות בכישוריו, שלא נדע. בתגובה שולף הרכילאי את אג’נדת המכשפה מעמי ותמי ומסרב לשחרר את טרפו המפוטם, משל קנה בעלות על נשמתו ביום שבו איית לראשונה את שמו במדורו.
נחזור לשאלה מי למעשה מחויב לתת דין וחשבון על עצמו וחייו: ההגיון אומר שמי שמצהיר על טוהר מידותיו וכוונותיו ומזמין את הציבור להיווכח בכך מתוך מטרה לקבל ממנו משכורת בהמשך חייו, יישא באחריות לחשיפה מלאה. ואפילו אז ראוי האיש לחיים פרטיים, והשאלה עד כמה היא נושא לגיטימי לדיון. אך בעוד התקשורת מפגינה סטטוס קוו שמרני להפליא בכל הקשור לסטטוס קו הגבול כלפי פוליטיקאים, הרי שהיא מסיטה אותו בפראות כשמדובר בעולם הבידור. כאן חציית הקווים האדומים היא בגדר ספורט אתגרי.
זה הזמן להזכיר לכולנו שהטאלנט המחזר אחר המדיה אכן רוצה פרסום, אבל בתחום שבחר לו כמקצוע. הוא לא מחויב לחשיפת נימי נפשו, ולא, כאן אין “זכות הציבור לדעת”, זה קשקוש שהמציאו רכילאים המתוסכלים ממפגש עם שומרי ראש גברתנים. נינטים ובר רפאלים רוצים אזכורים עיתונאיים, רוצים תשומת לב, אבל לא רוצים שירדפו אותם לביתם ולמיטתם. זה כל כך פשוט, כל כך הגיוני וכל כך ניתן לביצוע בקלות. כל מה שצריך זה להחיל עליהם את המודל של היחס לפוליטיקאים.
הפוליטיקאים ואנשי הבידור הם שתי קבוצות עיקריות שעל תחום עיסוקן מוטבעת תווית אזהרה לאובדן פרטיות. השאלה שעלינו לשאול היא מה זכות הציבור לדעת לגבי כל אחת מהקבוצות האלה. דומה שזכות הציבור לגבי פוליטיקאים ברורה יותר ופחות מעוררת מחלוקת, והנה, למרות זאת, המדיה אינה רודפת את חייהם הפרטיים באותה תאווה כמו שאת אחיהם לפאפא-צרה, אנשי עולם הבידור. הבה לא נשגה בתמימות, ברור כי טאלנטים בהתהוות עומדים בתור לקבל פיסת קרקע במדורי הרכילות וכי מחיר הנדל”ן יקר, יקר מאוד, במיוחד בתל אביב. אבל טבעה של אבולוציית הביצה היא שמגיע שלב שבו גלגלי הפרסום כבר מניעים את עצמם והתוצר החדש משווע למעט מנוחה מהמרדף ואולי גם למעט התעסקות בכישוריו, שלא נדע. בתגובה שולף הרכילאי את אג’נדת המכשפה מעמי ותמי ומסרב לשחרר את טרפו המפוטם, משל קנה בעלות על נשמתו ביום שבו איית לראשונה את שמו במדורו.
נחזור לשאלה מי למעשה מחויב לתת דין וחשבון על עצמו וחייו: ההגיון אומר שמי שמצהיר על טוהר מידותיו וכוונותיו ומזמין את הציבור להיווכח בכך מתוך מטרה לקבל ממנו משכורת בהמשך חייו, יישא באחריות לחשיפה מלאה. ואפילו אז ראוי האיש לחיים פרטיים, והשאלה עד כמה היא נושא לגיטימי לדיון. אך בעוד התקשורת מפגינה סטטוס קוו שמרני להפליא בכל הקשור לסטטוס קו הגבול כלפי פוליטיקאים, הרי שהיא מסיטה אותו בפראות כשמדובר בעולם הבידור. כאן חציית הקווים האדומים היא בגדר ספורט אתגרי.
זה הזמן להזכיר לכולנו שהטאלנט המחזר אחר המדיה אכן רוצה פרסום, אבל בתחום שבחר לו כמקצוע. הוא לא מחויב לחשיפת נימי נפשו, ולא, כאן אין “זכות הציבור לדעת”, זה קשקוש שהמציאו רכילאים המתוסכלים ממפגש עם שומרי ראש גברתנים. נינטים ובר רפאלים רוצים אזכורים עיתונאיים, רוצים תשומת לב, אבל לא רוצים שירדפו אותם לביתם ולמיטתם. זה כל כך פשוט, כל כך הגיוני וכל כך ניתן לביצוע בקלות. כל מה שצריך זה להחיל עליהם את המודל של היחס לפוליטיקאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה