החשפנית

דנה היא כותבת שנונה ומוכשרת, שכמו שף לשוני רוקחת צירופים מילוליים המגלגלים טעמים חדשים על הלשון. והיא מכורה. לחשיפה. כמו אלכוהוליסט שחושב שהכוסית הבאה תרגיע אותו, כמו מסומם שבטוח שהמנה הבאה תביא לו את השלווה, כמו או-סי-דן שמאמין שבפעם המיליון שירחץ את ידיו הן יהיו סוף סוף נקיות – כך היא מאמינה שהחשיפה הבאה תביא לה את השלווה המיוחלת.עקבתי אחריה בעניין, מסוקרנת ממה מורכבים אטומים של חשפנית. איך נראה ההמוגלובין בדמו של מי שמכור למסע סטריפטיז אינסופי. האם בקצה הדרך מחכה הגמול המקווה? הרי גם אני מחפשת נצחית אבל בסגירות וקמצנות לכן נפש משוחררה שכמוה מעוררת את קנאתי. אולי השיטה שלה טובה יותר? ולאן מובילה הנודיסטיות הנפשית הזו, להרפיה נעימה ומשכרת? אז איך זה שאחרי כל כך הרבה זמן היא עדיין לא שם?ואז שמעתי אותה מספרת, כהרגלה לכולם, בטלוויזיה, כיצד הייתה רוצה להיות זרה ומסתורית שוב, וברגע של הארה היא מוסיפה: אבל לא כלפי האחר, כלפי עצמי. ולפתע הבנתי מהי תופעת הלוואי של ההתמכרות הזו שלה. מה המחיר האמיתי להתערטלות התהומית. זה לא ה”לא נעים” ולא “מה יגידו השכנים/המשפחה/בן הזוג” ולא “הבושות” כי כולם יודעים מה קורה בחדרי חדרים ולמחרת צריך להסתכל להם בעיניים. לא שם הבעיה. הבעיה היא בשעמום. הכל פרוש וגלוי לפני כולם, לעוס ומותש, אין טפח חסוי, אין המהום דו-משמעי, אין מבט רומז, אין מחשבה עמומה. הכל כאן על השולחן, מול אשתו של העולם והילדים. דנה הרגה את הסקרנות סביבה. והסקרנות כידוע הורגת חתולים אבל גם את היצר והדחף לחיים. כי בינינו, למה לקום בבוקר. וברמה הקוסמית יותר – למה שהמין האנושי יתאמץ לנטוש את עידן המכונה ולהסתבך עם מחשב. מה בכלל מניע יצור חושב להמשיך הלאה ביקום לא ידידותי בעליל? מן הסתם משום שמקום שבו הכל ידוע הוא המקום השחור של המוות, ולשם דנה מובילה את עצמה יום אחרי יום. כל פיסת מידע נוספת שיוצאת לאור מקרבת אותה עוד צעד לסוף המשמים והיא אפילו לא יודעת את זה. היא רק מרגישה קצת יותר מתה כל יום ולא יודעת למה.
הייתי חושבת שהדבר הטוב ביותר שדנה יכולה לעשות למען עצמה זה לעצור היכן שהיא. פשוט לעמוד רגע כדי לסדר את הנשימה. ולקחת את הזמן לצבור מטענים חדשים, אלא שהפעם לשמור חלק מהם אצלה. להתענג על כך שהיא בעלת הרכוש היחידה. ללמוד לחוות שוב את חוויית הבלעדיות. אין ספק שיש בחשיפה משהו משחרר כמו כוסית יין משובח, מרגיע כמו ריטואל אהוב ויצירתי כמו זר קוצים ריחני שעובר בסיבוב, אבל כמו שכל אלה מאבדים את יתרונם כשהם הופכים להתמכרות, כך גם החשיפה הטוטאלית היא בור ללא תחתית. היא לא רעה כשלעצמה, צריך רק להתאים מינונים. הרי לא ייתכן ששף מוכשר כמוה, שמאכיל כל כך טוב את כולם, יסתובב עם רעב תמידי ולא מסופק.