בסערה התורנית שמוקדה הנוכחי הוא נתניהו, ראוי להפריד בין שתי הסוגיות, שהן מי שילם וכמה שולם. לעניין מי שילם, מסתבר שהתשובה 'לא הישראלים' מתפקדת איכשהו כמגננה מוצלחת. "תרגיעו, זה לא יצא מהכיס שלכם" אומרים לנו, כאילו שהצרימה על סכומי העתק נעלמת ברגע שנודע שמישהו אחר מממן. אבל האם העובדה שממשלת ישראל לא שילמה מסירה במחי יד כל טענה לתקרת הוצאות סבירה? ואם היה החשבון מגיע לשלוש מאות אלף שקל? ואם לחצי מיליון? האם גם אז עלינו לנשום לרווחה שכיסנו ניצל? לכן לב העניין אינו 'מי שילם' אלא 'כמה שולם'. כל הסיפור הזה, על המחלקה הראשונה, האישה, הילד, ההצגה והמיליונר היהודי שבו, היה מאבד מעוקצו ומעסיסיותו לו אך התשלום היה כמחצית מערכו הנוכחי. ולא צריך להתבלבל מתסריטי האימה של המסנגרים, המנפנפים במוטל דרכים, פאסט פוד וכביסה ידנית כאופציה החלופית היחידה. יש אמצע כאן, יש הגיון בריא, וכל שנדרש כדי לשמור על מראית עין סבירה היה להישאר עם האצבע על הדופק ולא להתמסר בפראות שכזו לתענוגות החיים.
אלא שטענה זו זוכה למבט לא מבין בעיני נתניהו, ולטיעון הילדותי משהו, "כולם עושים את זה". בזה הוא צודק. גם המצדדים בו, פוליטיקאים ועיתונאים כאחד, מאמצים הסבר זה ומציירים לנו את הווי עולמם של אנשים כמותו - ראשי ממשלות לשעבר ואורחים נכבדים בהווה, על הפמליות, החצרות והחשבון הלא מוגבל - כ"משהו אחר". הם לא חיים כמונו, הם אומרים, אי אפשר להחיל עליהם את אותן נורמות קטנוניות של התחשבנות. הציבור הרחב פרובינציאלי מכדי להבין היאך שמה, בממלכת הדרג העליון, העניינים מתנהלים אחרת. ואני אומרת נכון, אנחנו באמת לא מבינים, כי מרובנו זה מאוד רחוק. עד כדי כך שקשה לנו לדמיין איך זה לחיות במקום שאינו מצריך חישובי עלות. ואם, אני תוהה, כשנמצאים במקום הנעלה הזה, אך טבעי שמאבדים את תחושת הערך הכספי, כיצד אפשר לשוב ולמצוא אותה כשקמים בבוקר ליום עבודה במשרד האוצר למשל? הרי כשמדובר בביטחון, אנו מסרבים להאמין שאפשר להנהיג מלחמה כל עוד לא יודעים טעמו של פיקוד בשטח, אבל משום מה אנו מוכנים לקבל מנהיג שעבורו "אילוצי תקציב" הוא מונח מדיני בלבד, ושבאופן אישי אין לו יכולת לאמוד הוצאה של מאה שלושים אלף שקל בשבוע.
אני לא רוצה מנהיגים כל כך מנותקים. האם אין דרך חזרה? האם נגזר עלינו להשלים עם הנהגה שצפה מעלינו משל הייתה שכבת שומן מעל המים, שומרת על ריחוק קריר ונוזפת בנו שאנו לא מבינים את סביבת הפעולה, את ההקשר שבו נעשו הדברים, כאילו אנו הם אלה שמנותקים ולא הם?
אלא שטענה זו זוכה למבט לא מבין בעיני נתניהו, ולטיעון הילדותי משהו, "כולם עושים את זה". בזה הוא צודק. גם המצדדים בו, פוליטיקאים ועיתונאים כאחד, מאמצים הסבר זה ומציירים לנו את הווי עולמם של אנשים כמותו - ראשי ממשלות לשעבר ואורחים נכבדים בהווה, על הפמליות, החצרות והחשבון הלא מוגבל - כ"משהו אחר". הם לא חיים כמונו, הם אומרים, אי אפשר להחיל עליהם את אותן נורמות קטנוניות של התחשבנות. הציבור הרחב פרובינציאלי מכדי להבין היאך שמה, בממלכת הדרג העליון, העניינים מתנהלים אחרת. ואני אומרת נכון, אנחנו באמת לא מבינים, כי מרובנו זה מאוד רחוק. עד כדי כך שקשה לנו לדמיין איך זה לחיות במקום שאינו מצריך חישובי עלות. ואם, אני תוהה, כשנמצאים במקום הנעלה הזה, אך טבעי שמאבדים את תחושת הערך הכספי, כיצד אפשר לשוב ולמצוא אותה כשקמים בבוקר ליום עבודה במשרד האוצר למשל? הרי כשמדובר בביטחון, אנו מסרבים להאמין שאפשר להנהיג מלחמה כל עוד לא יודעים טעמו של פיקוד בשטח, אבל משום מה אנו מוכנים לקבל מנהיג שעבורו "אילוצי תקציב" הוא מונח מדיני בלבד, ושבאופן אישי אין לו יכולת לאמוד הוצאה של מאה שלושים אלף שקל בשבוע.
אני לא רוצה מנהיגים כל כך מנותקים. האם אין דרך חזרה? האם נגזר עלינו להשלים עם הנהגה שצפה מעלינו משל הייתה שכבת שומן מעל המים, שומרת על ריחוק קריר ונוזפת בנו שאנו לא מבינים את סביבת הפעולה, את ההקשר שבו נעשו הדברים, כאילו אנו הם אלה שמנותקים ולא הם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה