לא פעם, כשאנחנו מתיישבים לצפות בתוכניות של יום הזיכרון לשואה, אנחנו עושים זאת בתקווה סמויה שהפעם נצליח להבין. אולי עכשיו נקבל, ולו במשהו, תשובה לשאלה המענה אותנו: איך זה קרה. סרטונים ישנים מרצדים על המסך, תמונות בשחור לבן מתחלפות, קולות מספרים משתנקים, כול אלה פורשים לפנינו שוב את התופת, אבל ככל ששוקעים לתוכה התקווה להבנה נמוגה, והתחושה שמדובר במעשה בלתי נתפס רק הולכת ומתחזקת. היום מסתיים בתחושה כבדה ששוב נותרנו ללא מענה, ואליה מתגנבת תחושת בטן אפלה וקשה עוד יותר: אם כך, למה שזה לא יקרה שוב, לנו או לאחרים?
מטרת העל סביב תוכניות יום הזיכרון לשואה הייתה ונשארה אחת: לתעד. כשצופים בהן, אפשר לזהות כיצד מגמה זו צובעת את כל התוכניות בגוון התיעודי שמקנה להן את האופי הייחודי והמוכר שלהן. בניגוד למקובל היום, בתוכניות אלה אין לאף צד, לא ליוצר הסרט, לא למופיע בו ולא לצופה, צורך באפקטים מעצימי רגש. להיפך. הסיפור היחף הוא מה שחשוב והבעת רגש מוגזמת מסיחה את הקשב מהעיקר. פרטים, עובדות, שמות, תאריכים, ותיאורים מדוקדקים הם המרכיבים המשרתים נאמנה שליחות ראויה זו.
התיעוד האישי, האמנותי, ההנצחה התרבותית, הטקסית, הזיכרון העולמי – לכולם אין תחליף. אבל כדי להבין לא רק מה קרה אלא איך זה קרה, שומה עלינו לחקור את נפש המבצעים לא פחות מזו של הניצולים, ותחום זה נעדר יחסית מאופי שידורי יום השואה ומהייעוד הכללי שלו כיום זיכרון. השואה שרטטה בהיסטוריית העמים קו ברור של לפני ואחרי, בכך שהציגה לעולם יכולות רשע חדשות של המין האנושי, יכולות שלא היה מודע עד אז לקיומם. אלא שמרגע שהמציאות הוכיחה שיכולות לא אנושיות אלה קיימות – הן הפכו באחת לאנושיות. אנו יכולים להמשיך ולטלטל את ראשנו מצד לצד ולמלמל "זה לא ייתכן", אבל המציאות הקשה היא שכל מה שקרה היה מעשי ידי אדם. לכן עלינו לשאוף להתחקות אחר המנגנונים האנושיים שהביאו לכך. פירוש הדבר להקדיש תשומת לב רבה יותר לניתוח נקודת המבט של הנאצים, מעוותת ככל שתהיה, לתהליכים החברתיים שעברה גרמניה ואפילו לסיפורם האישי של המרצחים, הרקע לפעילותם, הנימוקים שנתנו לדרכם, תפיסת עולמם כפי שהם ראו אותה, ההצדקות שהם נתנו למעשיהם, והכתבים שהותירו אחריהם. כל אלה מתקבצים למידע יקר ערך, משום ששם טמונה התשובה לשאלה "כיצד זה יכול היה לקרות". אין בכך ולו דבר עם הנצחת הרוצחים, אלא עם מטרה חשובה ממדרגה ראשונה שכולנו רוצים בה - הפקת הלקח.
הצצה לכיוון מעין זה מצאתי בתוכנית שכללה ריאיון עם אחד מתובעי נירנברג, המספר על המפגש שלו עם רודולף הס, מי שהיה מפקד אושוויץ. התובע מספר כי בתשובה לשאלה "למה עשיתם את זה", הס ענה בלי למצמץ: "כי הימלר אמר שאם לא נהרוג את היהודים עכשיו, הם יהרגו אותנו מאוחר יותר". מסתבר כי להס לא נדרש יותר מכך. הרציונל המשונה הזה סיפק לו את כל ההצדקה שנדרשה לו בכדי לבנות בשקידה את מנגנון ההשמדה היעיל של אושוויץ. הקשבתי משתאה להסבר מפתיע זה, ולקלות שבה אומץ על ידי הס ללא פקפוק. תהיתי מה היה קורה לו היה הס נוהג להטיל ספק בנאמר לו, גם מול דובר בעל סמכות.
מחשבותיי נדדו לחברה של היום. מה התשובות שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו?
הנטייה הראשונית היא לחשוב שהדמוקרטיות שביננו מוגנות ממעשים אפלים. הרי הן מקדשות העלאת שאלות וביקורת. אבל היענות לסמכות היא תכונה אנושית שטבועה בנו, מקור לכוח ולחולשה גם יחד בסדר החברתי, לכן כולנו מחויבים לשאול את עצמנו שוב ושוב שאלות שמערערות את הנחות היסוד שלנו, שבוחנות את המובן מאליו. בסופו של דבר, הטלת הספק היא הכלי היחיד שיש בידי האדם הבודד מול מגמות חברתיות, בטרם יתפתחו אלה לאיום או לטרגדיה. יום הזיכרון לשואה יכול לשים לו למטרה לדון בחולשות אנוש אלה שנוצלו והתעוותו. לשם כך צריך לזכור שהיו אלה בני אנוש, ולא מפלצות דמיוניות, שעוללו את השואה.
מטרת העל סביב תוכניות יום הזיכרון לשואה הייתה ונשארה אחת: לתעד. כשצופים בהן, אפשר לזהות כיצד מגמה זו צובעת את כל התוכניות בגוון התיעודי שמקנה להן את האופי הייחודי והמוכר שלהן. בניגוד למקובל היום, בתוכניות אלה אין לאף צד, לא ליוצר הסרט, לא למופיע בו ולא לצופה, צורך באפקטים מעצימי רגש. להיפך. הסיפור היחף הוא מה שחשוב והבעת רגש מוגזמת מסיחה את הקשב מהעיקר. פרטים, עובדות, שמות, תאריכים, ותיאורים מדוקדקים הם המרכיבים המשרתים נאמנה שליחות ראויה זו.
התיעוד האישי, האמנותי, ההנצחה התרבותית, הטקסית, הזיכרון העולמי – לכולם אין תחליף. אבל כדי להבין לא רק מה קרה אלא איך זה קרה, שומה עלינו לחקור את נפש המבצעים לא פחות מזו של הניצולים, ותחום זה נעדר יחסית מאופי שידורי יום השואה ומהייעוד הכללי שלו כיום זיכרון. השואה שרטטה בהיסטוריית העמים קו ברור של לפני ואחרי, בכך שהציגה לעולם יכולות רשע חדשות של המין האנושי, יכולות שלא היה מודע עד אז לקיומם. אלא שמרגע שהמציאות הוכיחה שיכולות לא אנושיות אלה קיימות – הן הפכו באחת לאנושיות. אנו יכולים להמשיך ולטלטל את ראשנו מצד לצד ולמלמל "זה לא ייתכן", אבל המציאות הקשה היא שכל מה שקרה היה מעשי ידי אדם. לכן עלינו לשאוף להתחקות אחר המנגנונים האנושיים שהביאו לכך. פירוש הדבר להקדיש תשומת לב רבה יותר לניתוח נקודת המבט של הנאצים, מעוותת ככל שתהיה, לתהליכים החברתיים שעברה גרמניה ואפילו לסיפורם האישי של המרצחים, הרקע לפעילותם, הנימוקים שנתנו לדרכם, תפיסת עולמם כפי שהם ראו אותה, ההצדקות שהם נתנו למעשיהם, והכתבים שהותירו אחריהם. כל אלה מתקבצים למידע יקר ערך, משום ששם טמונה התשובה לשאלה "כיצד זה יכול היה לקרות". אין בכך ולו דבר עם הנצחת הרוצחים, אלא עם מטרה חשובה ממדרגה ראשונה שכולנו רוצים בה - הפקת הלקח.
הצצה לכיוון מעין זה מצאתי בתוכנית שכללה ריאיון עם אחד מתובעי נירנברג, המספר על המפגש שלו עם רודולף הס, מי שהיה מפקד אושוויץ. התובע מספר כי בתשובה לשאלה "למה עשיתם את זה", הס ענה בלי למצמץ: "כי הימלר אמר שאם לא נהרוג את היהודים עכשיו, הם יהרגו אותנו מאוחר יותר". מסתבר כי להס לא נדרש יותר מכך. הרציונל המשונה הזה סיפק לו את כל ההצדקה שנדרשה לו בכדי לבנות בשקידה את מנגנון ההשמדה היעיל של אושוויץ. הקשבתי משתאה להסבר מפתיע זה, ולקלות שבה אומץ על ידי הס ללא פקפוק. תהיתי מה היה קורה לו היה הס נוהג להטיל ספק בנאמר לו, גם מול דובר בעל סמכות.
מחשבותיי נדדו לחברה של היום. מה התשובות שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו?
הנטייה הראשונית היא לחשוב שהדמוקרטיות שביננו מוגנות ממעשים אפלים. הרי הן מקדשות העלאת שאלות וביקורת. אבל היענות לסמכות היא תכונה אנושית שטבועה בנו, מקור לכוח ולחולשה גם יחד בסדר החברתי, לכן כולנו מחויבים לשאול את עצמנו שוב ושוב שאלות שמערערות את הנחות היסוד שלנו, שבוחנות את המובן מאליו. בסופו של דבר, הטלת הספק היא הכלי היחיד שיש בידי האדם הבודד מול מגמות חברתיות, בטרם יתפתחו אלה לאיום או לטרגדיה. יום הזיכרון לשואה יכול לשים לו למטרה לדון בחולשות אנוש אלה שנוצלו והתעוותו. לשם כך צריך לזכור שהיו אלה בני אנוש, ולא מפלצות דמיוניות, שעוללו את השואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה