יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

תאונה מקרית

באחד מגליונות מעריב האחרונים פורסמו בהבלטה דבריה של אילנה חסידים, שבעלה מרדכי נהרג מפגיעת רכבו של הספורטאי הנכה יצחק ממיסטלוב, בסוף אוגוסט. אילנה הפליאה לבטא את העיוות בתיאור המקרה בתקשורת, ולא רק הכתובה, כאשר התאונה הקשה נסקרה כמעט לחלוטין דרך עיניו של הנהג הפוגע, והטרגדיה הפכה לטרגדיה האישית שלו. הזווית המסולפת הזו תפסה גם אותי, כקוראת מן השורה, לא מוכנה. למה, שאלתי את עצמי בראותי את כותרות העיתונים והכתבות בטלוויזיה, בחרו להראות לנו את נקודת הראות של הנהג הפוגע? הוא הרי גרם לתאונה, הסיפור הוא של ההרוגים, לא שלו. משונה שאנו זועמים על בתי המשפט המקלים בעונשם של מחוללי תאונות דרכים, אבל כאשר לנו כחברה יש הזדמנות להוקיע אותם מעל דפי העיתון ומסכי הטלוויזיה, אנו נופלים למלכודת סיפורם האישי (המקרה של עורך הדין דורי קלגסבלד צף ועולה). ונשאלת השאלה מדוע קורה שאנו חומלים על ההורג יותר מאשר על הקורבן? האם זו זווית עיתונאית בלבד או גם חברתית?

כשמנסים לבחון את הזווית העיתונאית, השאלה היא האם הצורך בסיפור טוב גובר על הכל. עיתונאי הרי מחפש תמיד שני דברים: לחשוף את העובדות, ולספר סיפור. ואם אפשר לשלב בין השניים מה טוב. אבל מה קורה אם השניים מתנגשים, והסיפור המעניין מחייב התעלמות מכמה עובדות? מסתבר שלפעמים הדרמה גוברת. ספורטאי נכה שהוא אלוף אולימפי, רגע לפני הזהב שבדרך, שבאחת התרסק לתהומות, הוא כנראה טרגדיה מרתקת יותר מאזרח עלום שעמד בתחנת אוטובוס בדרך לעבודה.

אך זו לא הסיבה היחידה להתמקדות בנהג. קיים גם יצר הסקרנות: איך לעזאזל מרגישים אחרי שעושים כזה דבר נורא ואיום? את הסקרנות הזו דווקא ראוי גם ראוי לספק, כדי שכולנו נעמוד מקרוב על היקף ההשלכות של המעשה. כאן העיתונאי משרת צורך ציבורי חשוב. אלא שבנקודה זו, ברצון להבין כיצד מרגיש הנהג הפוגע, עובר גבול דקיק שלמרבה הצער נחצה שוב ושוב, מחקירה לגיטימית לעבר הזדהות וחמלה בלתי לגיטימיים.
נתחיל בכך שמלכתחילה במקרים כאלה, מרחפת מעל השאלה הקרדינלית - האם האשם מצטער או לא. מרגע השמעת הצער נפלטת לנו אנחת רווחה. הוכשר השרץ. הדרך חזרה לזרועות החברה פתוחה.
רגע. ראשית ראוי לבדוק על מה בדיוק מובע הצער. לא פעם מגלים שיותר מכל הצער הוא על עצם התרחשות האירוע. קרה לי משהו נורא. נחת עליי אסון ביום בהיר. מה שלפעמים חסר בכל הצער הזה, במקרים של תאונות שהן תוצאה של גורם אנושי, זו לקיחת אחריות. הבנה שאני עשיתי משהו שגרם לזה. זה לא סתם "קרה לי".
בעיניי, אי לקיחת האחריות והנטייה לראות את התאונה כמקרית זו הסיבה המהותית להתעוררות ההבנה כלפי נהג שהרג. מילא שראייה זו מאפיינת את הנהג המדחיק את אשמתו, למה גם החברה חוטאת בה? האם ייתכן שזה בגלל הפחד שמקנן בכולנו, שגם אנחנו יום אחד עלולים לשגות את השגיאה הקטנה שתהיה קטלנית, ואם לא נגלה לכך הבנה וחמלה, אנה נבוא?

למחשבה הקשה והמפחידה הזו, של "מחר זה יכול להיות אני", והתהייה הנלווית "האם זה צודק שחיי יסתיימו בגלל טעות אחת? האם גם לי לא תהיה מחילה?" התשובה היא זו: "מחר זה יכול להיות אני" הוא משפט שגוי. מה פירוש "יכול", במי זה תלוי? גרימה לתאונת דרכים איננה תוצאה של סטטיסטיקה עיוורת, לא מדובר באירוע מקרי שאין שליטה עליו. מחר זה לא יהיה אתה אם רק תנהג באחריות. ומי ששגה ופגע צריך להיות מוקע על ידי החברה כגורם אחראי, ולא כמישהו שנקלע לסיטואציה שלא בכוונה. כל נהג שמקל ראש במחיר הכבד שיהיה לטעויות נהיגתו לא אמור לצפות לסלחנות, ואנו כחברה לא אומרים להעניק אותה בכזו קלות. גם במקרה שאדם זהיר מאוד גרם לתאונה קטלנית בגלל היסח דעת חד פעמי, גם אז אין לו מנוס מלקחת את האחריות ולהשלים עם העובדה שהרג גם את עצמו, ובמו ידיו. זה אולי נראה לא הוגן, אבל האם להיות הקורבן לשגיאתו זה הוגן?
נהג שהרג צריך להרהר ולהפנים קצת יותר את אחריותו לפני שהוא אץ לבקש מחילה. אולי יקבל את מחילת הנפגעים עם הזמן ואולי לא. זה, לשם שינוי, כבר לא בידיו.

אין תגובות:

פרסום תגובה