יום חמישי, 10 ביולי 2008

סופרנני

בילי מוסקונה-לרמן כתבה ביקורת נוקבת בעקבות צפייה בפרק האחרון של "סופר נני" (מעריב, 9.7.), ובה היא רוגזת על שטחיות הפתרונות שיש לנני הלאומית להציע כנגד מצוקות נפש מורכבות המלוות את ההורות. "אולי קרן בכלל לא רוצה להיות אמא?" היא שואלת בתגובה למסר מה"נני", ולפיו על אם המשפחה, קרן, להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה ולהתחיל להתנהג כמו אמא. "אולי התפקיד לא מתאים לה"? היא מתריסה, ודומה שהיא יוצקת למילה "תפקיד" את כל המשמעויות המתסכלות המתלוות לציפיות החברה מאישה, אם ורעיה.

איני חסידה של תכניות ריאליטי בלשון המעטה, אך מבין כל הפורמטים המציפים, זה של סופר נני הוא מהיותר סבירים, למרות שמי שיוצא לו להיחשף לגרסאות בריטיות דוגמת "בית הבנדיטים הקטנים" יכול ללמוד דבר או שניים על כיצד ריאליטי נראה כשהוא נטול שחצנות בנוסח ה"אני אלמד אתכם". ועדיין, הערך הלימודי שיש לתכנית מסוג זה הוא מהבודדים שמצדיק לדעתי את עוולות החשיפה והאינטרסים המסחריים שמאחורי.

מוסקונה-לרמן מן הסתם חולקת עליי, שכן היא יוצאת בחריפות נגד הז'אנר כולו והזילות שחולל לדבריה לפסיכולוגיה. לא אעמוד על בריקדות מול תיאוריה זו, ייתכן שיש בה הרבה מן האמת, אבל ניתוח התוכנית האחרונה שהיא מביאה כראייה, סובל לדעתי מהטיות: הפעם נחשפנו למשפחה חריגה משהו בנוף, משפחה שבה האב מתפקד כמטפל עיקרי, והאם מרשה לעצמה להוריד אחריות משל הייתה, איך לומר, אב ממוצע בחברה מערבית. מוסקונה-לרמן רואה בניסיון להחזיר את הסוררת לתלם ביטוי שטחי לסגידה למודל המשפחה הסטריאוטיפי, וליבה יוצא אל האם המורדת בתפקיד שנכפה עליה, ומתמלא זעם על הנני הנוזפת שגוררת אותה בחזרה למשבצת השנואה, שאל לאף אישה לסור ממנה, ומבלי לברר באופן עמוק יותר מה עומד מאחורי אותה "סטייה". דווקא משום שאני מזדהה עם עקרונות השוויון שבילי נלחמת עליהם תדיר, שתי שאלות לי אליה בעקבות ביקורת זו: ראשית, האם אב מתרחק ובלתי מתפקד, ומי שצפה בסדרה יזכור שהיו לא מעט מקרים כאלה, היה זוכה ממך לאותה אמפתיה? האם גם אז היית טוענת שיש להבין את מניעיו ואת פחדיו לפני שיידרש ממנו להפשיל שרוולים ולעשות את חובותיו? ושאלת ההמשך המתבקשת היא, האם מקרים כמו דיכאון, עבר מעיק או קשרים לא פתורים עם ההורים מסירים מאדם את האחריות להחלטה שקיבל להביא ילדים לעולם? ובמקרה זה ארבעה, ובפרק זמן קצר למדי? ומשנעשתה הבחירה, האין מן הראוי לשים בצד את השאלות הקיומיות של מי אני ומה אני, ולהתמקד בהשגת תפקוד משפחתי תקין שיסיר את העננה מעל אותם ילדים, שוודאי לא היו שותפים לבחירה זו?
אולי הכאב שבילי מזהה הוא נכון, ואולי דבריה הם פה לעוד אמהות רבות במצוקה, אבל במצוקה כזו צריכים הורים לטפל לפחות לפני הילד השני, ובוודאי שלא להמשיך לפרויקט הורות מתמשך כל עוד הפצע פתוח, שאז בהחלט מדובר בחוסר אחריות. ולכך בדיוק התכוונה מיכל דליות כשהפנתה אצבע מאשימה כלפי האם וכינתה את התנהגותה מפונקת וילדותית. לרגע לא נאמר שם שמדובר באופי קלוקל שרשום לקרן בגנטיקה. להיפך, שוב ושוב נרמז שהבעיה נעוצה בעבר, בבתי הילדים של הקיבוץ, במחסור במודל משפחתי וביחסים לא פתורים עם האם. נכון שלא הופנו יותר מכמה דקות שידור יקרות לערוץ זה, אך זאת מעצם היותה של התכנית מוכוונת להווה ולשאלות מעשיות של מה עושים עכשיו. שוב, איני רוצה לצאת כאן להגנת כל תחלואי התכנית באשר הם, אבל במקרה זה, המסר שהעבירה לא היה שגוי. גישה קוגנטיבית ויישומית כמו שמציעה סופרנני נכונה לא רק לתוכניות טלוויזיה אלא גם לחיים. לפעמים צריך להתחיל מהסוף, ובמיוחד כשמעורבים ילדים קטנים, וליישם פעולות אס.או.אס לפני שמתפנים לחפור פנימה. צודקת בילי שרוב הסיכויים שהשדים עוד שם והם יצוצו מיד עם שוך המצלמות, אבל אם כן - אזי המסר הוא שבמקרה כזה, על ההורה להבין שבאחריותו לפנות לעזרה, והפעם לטיפול אמיתי ומעמיק.

אין תגובות:

פרסום תגובה