ג'יל טיילור צפתה בחוסר אונים באחיה הגדול והנערץ נלקח ממנה למעמקי מחלת הסכיזופרניה, והחליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה: חוקרת מוח. היא לא ידעה שמושא המחקר האמיתי שלה עתיד להיות היא עצמה.
הבוקר שבו אירע השבץ התחיל כמו כל יום רגיל, בלי רמז לכך שבקרוב יתהפך העולם ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה. זה אינו סיפור מתח - העובדה שג'יל עצמה מספרת אותו מסגירה ביותר מרמז את סופו האופטימי - אלא סיפור ביוגרפי שלצדו כמה הבנות חדשות על החיים. את התקציר אפשר לקבל בווידאו של ההרצאה של ג'יל, ואת התשובה המפורטת בספר המלא My stroke of insight, שיצא ב-2006 בארה"ב. דרך ביניים מוצעת בקטעי התרגום מתוך הספר, המובאים בהמשך.
המסר הכללי של ג'יל טיילור הוא פשוט, לעוס ורוחני: כדאי לנצל ולהעריך את החיים. אחרי שסימנו וי אפשר להתפנות למסר היותר מעניין - החיבור שמציעה חוקרת המוח בין המוח לנפש. לא רק את שעות השבץ הראשונות והקריטיות עברה ג'יל תוך מודעות מלאה למתרחש בראשה, כשהיא סופרת את מעגלי הנוירונים הקורסים כל דקה משטף הדם ההרסני, המשבית את תפקודיה ביעילות של אחראי תחזוקה הנחוש להחשיך את המתחם, גם את תהליך ההחלמה היא מצליחה להעביר באותו מבט סקרן שהוא נחלתו של כל מדען אמיתי, הרואה גם בגופו אובייקט תצפית מצוין. היא לא מפסיקה לבדוק מי זו גי'ל שאחרי השבץ, זו הנתונה למרותה של המיספרת ימין בלבד, ומי הייתה גי'ל שלפני השבץ, זו שפעלה עם שתי המיספרות כמו כל בן אנוש. היכולת לחוות את ההפרדה המוחית, בונוס השמור בלעדית ללוקים בשבץ, עוברת תחת ידיה ניתוח אישיות דקדקני עם מסקנות בעלות בסיס פיזיולוגי מובהק. עם העובדות המדעיות האלה אפשר להמריא לעולם הפילוסופיה והרוח מצוידים בחומרי גלם חדשים. האם שתי ההמספרות הן המקור לקונפליקט הפנימי חביב הפסיכולוגיה? האם בכולנו פיצול אישיות מובנה? האם השילוב ביניהן הוא הוא סוד האיזון וההרמוניה שהאדם נכסף אליהם משחר תודעתו?
בחרתי להביא כאן תרגום של קטעים מהפרקים האחרונים בספרה, אלה המוקדשים לא לאירוע השבץ עצמו אלא לתובנות שלה בעקבותיו.
------------------------------------------------
השחרור
"למרות שחשתי אבל עמוק על מות התודעה בהמיספרה השמאלית שלי, והאישה שהייתי, הרגשתי במקביל הקלה עצומה. ג'יל הקודמת גדלה עם המון כעסים וחיים שלמים של מועקות שגזלו אנרגיה רבה כדי לשמרן. היא הקדישה את כל מרצה לעבודתה וכול כולה הייתה מחויבת לעשייה, אבל למרות תכונות אלה, שאינן רעות כלל ואפילו מעוררות הערכה, הסתבר לי שבמצבי הנוכחי לא ירשתי את העוינות הבסיסית שלה. שכחתי את כל מה שקשור לאחי ומחלתו, שכחתי הכל אודות הגירושין של הוריי, עבודתי וכל שאר גורמי הלחץ בחיי, ובמקביל להכחדת הזיכרונות האלה הרגשתי הקלה ושמחה. 37 שנים חייתי עם מחויבות אינסופית לעשות כמה שיותר דברים כמה שיותר מהר. באותו בוקר מיוחד למדתי את המשמעות הפשוטה של המושג 'להיות'".
"לפני הבוקר של השבץ, כאשר עוד חוויתי את עצמי כישות מוצקה, הייתה לי היכולת לחוש אובדן, בין אם זה פיזי כתוצאה ממוות או פציעה, או אובדן רגשי שהתבטא בכאב לב. אבל במצבי ההכרתי החדש, היה זה בלתי אפשרי מבחינתי לחוש אובדן פיזי או רגשי מכיוון שלא הייתי מסוגלת לחוש נפרדות או אינדיבידואליות. למרות הטראומה הנוירולוגית, תחושה בלתי נשכחת של שלווה אפפה את כל קיומי וחשתי רגועה. למרות ששמחתי על שחשתי שהכל מחובר להכל, התחלחלתי למחשבה שאינני עוד אדם נורמלי. כיצד בשם אלוהים אמשיך לחיות בקרב הגזע האנושי עם התפיסה המרוממת הזו שכולנו חלק מהכל, ושכוח החיים בתוך כל אחד מאתנו מכיל את הכוח של היקום? כיצד אחיה בחברה כשאני מתהלכת על פני האדמה ללא כל פחד? הייתי, לפי כל קנה מידה, לא נורמלית. בדרכי הייחודית, לקיתי במחלת נפש חמורה, ואני חייבת לומר שההכרה כי תפיסתנו את העולם החיצוני וקשרינו עמו היא תוצר של מעגלים חשמליים עצביים בלבד השרתה עליי תחושת חופש ושחרור. כל שנות חיי הייתי בעצם פרי דמיוני שלי!"
משמעות הזמן
"כאשר איבדתי את ההמיספרה השמאלית שלי ויחד איתה את מרכזי השפה, איבדתי גם את השעון שחילק לי את הזמן למקטעים קצרים ורציפים, כך שבמקום רגעים הנמוגים אל סופם המוחלט, הם זכו עתה לסוף פתוח, ולא חשתי כל תחושת דחיפות לעשות דבר מה. כמו טיול לחוף הים או שוטטות נינוחה בטבע, עברתי מתודעת העשייה של המוח השמאלי לתודעת ההוויה של המוח הימני. כבר לא חשתי שישותי קטנה ומבודדת אלא ענקית ומתפשטת. הפסקתי לחשוב מה קורה במונחים של שפה ועברתי לחשוב על כך בתמונות. לא הייתי מסוגלת לתפוס רעיונות הקשורים לעבר או לעתיד, בגלל שתאים אלה הושבתו. כל שיכולתי לתפוס היה את הכאן והעכשיו, וזה היה יפהפה".
"עם השבתת שומר הזמן ששכן בהמיספרה השמאלית שלי, הואט הקצב הטבעי של חיי לקצב של חילזון. כפי שתפיסת הזמן שלי השתנתה, כך גם לא הסתנכרנתי עוד עם ההתנהגות שהתנהלה סביבי. התודעה שלי נדדה לקמט בזמן, דנה אותי לחוסר תקשורת ותפקוד בקצב הרגיל והמקובל ביחסים חברתיים. קיומי שכן בעולם שבין המילים ולא יכולתי עוד להתייחס לאנשים שמחוצה לי, למרות שהייתי עדיין בחיים. לא רק שהייתי מוזרה לאלה שסביבי, הייתי מוזרה גם לפי אמות מידה שלי".
תפיסת העצמי - המוצק והנוזל
"כל המודעות העצמית שלי השתנתה לאחר שכבר לא תפסתי עצמי כיחיד, ישות עם גבולות שהפרידו ביני לבין שאר הישויות שסביבי. הבנתי שברמה הבסיסית ביותר אני נוזל. כמובן שאני נוזל. כל מה שסביבנו, בנו, בקרבנו, בתוכנו ובינינו מורכב מאטומים ומולקולות המהדהדות בחלל. למרות שמוקד האגו שלנו, שבמרכז השפה, מעדיף להגדיר את העצמי כאינדיבידואל נפרד ומוצק, רובנו מודעים לכך שאנו מורכבים ממיליארדים של תאים, ליטרים של מים, ושכמעט כל מה שבתוכנו מתקיים תמידית במצב דינמי של פעילות. ההמיספרה השמאלית שלי תורגלה לתפוס את העצמי כמוצק ונפרד מאחרים. עתה, כשהיא משוחררת ממעגל חשמלי זה, ההמיספרה הימנית שלי התענגה על התחברות לזרימה חיצונית. יותר לא הייתי מבודדת או בודדה. הנשמה שלי הייתה בגודל העולם והשתובבה לה בעליזות בתוך ים חסר גבולות".
"עבור רובנו, תפיסת העצמי כנוזל או כנשמה ענקית היא לא מקום נוח להיות בו. אבל ללא השיפוט של מוחי השמאלי, שיטען שאני ישות מוצקה, חזרה תפיסתי העצמית למצבה הטבעי והנוזלי. ברור שכל אחד מאתנו הוא מילארדים על גבי מיליארדים של חלקיקים המפיקים תהודה. אנו מתקיימים כשקי נוזל בעולם נוזלי שבו הכל מתנועע. ישויות שונות מורכבות מצפיפות שונה של מולקולות, אבל בסופו של דבר, כל חלקיק בהן מורכב מאלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים המבצעים יחדיו ריקוד עדין ומורכב. כל חלקיק, לרבות כל קורטוב שלך ושלי וכל חלקיק מהחלל הזורם בינינו, הוא חומר ואנרגיה של אטומים. עיניי כבר לא קלטו עצמים כנפרדים אחד מהשני. במקום זאת, האנרגיה של הכל התערבבה ביחד. העיבוד החזותי שעשיתי לא היה עוד נורמלי (אני משווה את התפיסה המפוקסלת הזו לציורי הפוינטיאליזם האימפרסיוניסטי)".
מי שולט ברגש"תשומת הלב שהקדשתי לתחושה שמעורר הרגש בגוף עיצב לחלוטין את החלמתי. במשך שמונה שנים צפיתי בתודעה שלי מנתחת כל מה שקורה במוחי. ככל שהשתקמתי כך צפו ועלו הרגשות הישנים והיה עליי להעריך את יעילותן עבורי היום".
ג'יל מפרטת את משנתה לשליטה בהתנהגות, שלמדה להאמין בה. נכון שמערכת הרגש במוח (המערכת הלימבית) יכולה להציף את הגוף בתחושה עזה כמו גל כעס עצום, אבל הצפה זו, שהיא כימית במהותה, נמשכת עד 90 שניות לכל היותר, ולאחר מכן כל החומר נמוג בדם, לכן כל מה שקורה מאותו רגע והלאה הוא פרי החלטה מודעת: "בתוך 90 שניות מהטריגר הראשוני, הרכיב הכימי של הכעס נעלם לחלוטין מהדם...אם אשאר כועסת לאחר אותם 90 שניות, הרי זה משום שבחרתי לתת לאותו מעגל חשמלי במוח להמשיך לפעול". וכאן, לדבריה, נכנס לפעולה היתרון של שתי ההמספרות: "החדשות הטובות הן שתמיד יש לי אלטרנטיבה להשקיף על הסיטואציה מזווית אחרת. רובנו לא מבינים שאנו עושים בחירות כאלה כל הזמן, רק באופן לא מודע, וכך חיים את מרבית חיינו על טייס אוטומטי. אני למדתי שככל שאפנה יותר תשומת לב למה שמתרחש במוחי ובמערכת הלימבית (הרגש) שלי, כך אוכל יותר לשלוט בחשיבה וברגש שלי. תשומת לב לתגובות האוטומטיות שלי מחזירות את הכוח אליי, עד שבסופו של דבר, מה שקורה לי הוא מה שאני גרמתי שיקרה...תחושה של שלווה פנימית עמוקה ולחלוק נדיבות היא תמיד בחירה. לסלוח לאחרים ולעצמי זו תמיד בחירה. לחוות את הרגע הנוכחי כרגע מושלם היא תמיד בחירה".
ג'קיל והייד?
"כאשר בוחנים את האופי השונה של כל המיספרה במוח וכמה שונה אופן עיבוד המידע בכל אחת מהן, נראה ברור מאליו שהן יפיקו שתי מערכות ערכים שונות שיוצרות שתי אישויות. חלק מאתנו טיפחו את שתי האישויות וניצלו את הכישורים של כל צד, וחלק אחר ממוקד רק באחד הצדדים".
אין פלא, לדבריה, שרבים מאתנו חווים ניגודיות בעצמנו. קוטביות, קונפליקטים של אני אחד מול אני אחר. "רבים מאתנו מתארים כיצד הראש (מוח שמאלי) אומר לנו דבר אחד בעוד שהלב (מוח ימני) אומר ההפך. אחרים מבחינים בין מה שאנחנו חושבים (שמאל) למה שאנחנו מרגישים (ימין). אחרים מדברים על התודעה לעומת אינסטינקטים גופניים. עצמי מול עצמי אותנטי, וכמובן הצד הגברי מול הצד הנשי באישיות, יין ויאנג, שיפוט מול תפיסה".
משמעות השפה
גי'ל מסבירה שהקשר שלה לאישיות הימנית התאפשר הודות להשבתת פונקציות השפה במוח השמאלי. ללא השפה הצליחה לחוש תחושת אחדות עם היקום, בדומה לתחושה המלווה מדיטציה עזה, אמונה באל או נירוונה, אשר נחקרה על ידי מדענים ואף נמצאו חלקים במוח שאחראים להפקתה, או, יותר נכון, נמצאו אזורי המוח שיורדים בפעילות כדי לאפשר תחושה זו. (אזור במוח השמאלי האחראי להכרה בגבולות הפיזיים האישיים, שבהיעדר פעילות בו יורד הקלט התחושתי מהסביבה, ונוצרת תחושת הרמוניה עם העולם). משמעות מרחיקת לכת זו של רכישת השפה מעוררת מחשבות על השינוי האישיותי המהותי שעוברים תינוקות בגדילתם בעקבות פיתוח מנגנון זה, ומעבר משליטה של המוח הימני לשמאלי. אנחנו יודעים מה הם מרוויחים, אבל מה הם מאבדים?
הבחירה החופשית
גי'ל מצטטת מכר רופא האומר: "שלוות נפש צריכה להיות נקודת הפתיחה שלנו ולא הנקודה אליה אנו שואפים להגיע", ומוסיפה את הפרשנות שלה: "אנחנו צריכים לצמוח מהמודעות השלווה של המוח הימני ולהשאיר למוח השמאלי שלנו את תפקיד האינטראקציה עם העולם". היא שבה ומזכירה את הבחירה הנפלאה ששני המוחות נותנים לנו. נכון שאנו חווים עצמנו כיצור אחד, אבל העובדה שמוחנו מורכב משני צדדים כל כך שונים באישיותם נותנת לנו כוח עצום לבחור כיצד להתנהג בעולם".
הבוקר שבו אירע השבץ התחיל כמו כל יום רגיל, בלי רמז לכך שבקרוב יתהפך העולם ושום דבר לא יחזור להיות כשהיה. זה אינו סיפור מתח - העובדה שג'יל עצמה מספרת אותו מסגירה ביותר מרמז את סופו האופטימי - אלא סיפור ביוגרפי שלצדו כמה הבנות חדשות על החיים. את התקציר אפשר לקבל בווידאו של ההרצאה של ג'יל, ואת התשובה המפורטת בספר המלא My stroke of insight, שיצא ב-2006 בארה"ב. דרך ביניים מוצעת בקטעי התרגום מתוך הספר, המובאים בהמשך.
המסר הכללי של ג'יל טיילור הוא פשוט, לעוס ורוחני: כדאי לנצל ולהעריך את החיים. אחרי שסימנו וי אפשר להתפנות למסר היותר מעניין - החיבור שמציעה חוקרת המוח בין המוח לנפש. לא רק את שעות השבץ הראשונות והקריטיות עברה ג'יל תוך מודעות מלאה למתרחש בראשה, כשהיא סופרת את מעגלי הנוירונים הקורסים כל דקה משטף הדם ההרסני, המשבית את תפקודיה ביעילות של אחראי תחזוקה הנחוש להחשיך את המתחם, גם את תהליך ההחלמה היא מצליחה להעביר באותו מבט סקרן שהוא נחלתו של כל מדען אמיתי, הרואה גם בגופו אובייקט תצפית מצוין. היא לא מפסיקה לבדוק מי זו גי'ל שאחרי השבץ, זו הנתונה למרותה של המיספרת ימין בלבד, ומי הייתה גי'ל שלפני השבץ, זו שפעלה עם שתי המיספרות כמו כל בן אנוש. היכולת לחוות את ההפרדה המוחית, בונוס השמור בלעדית ללוקים בשבץ, עוברת תחת ידיה ניתוח אישיות דקדקני עם מסקנות בעלות בסיס פיזיולוגי מובהק. עם העובדות המדעיות האלה אפשר להמריא לעולם הפילוסופיה והרוח מצוידים בחומרי גלם חדשים. האם שתי ההמספרות הן המקור לקונפליקט הפנימי חביב הפסיכולוגיה? האם בכולנו פיצול אישיות מובנה? האם השילוב ביניהן הוא הוא סוד האיזון וההרמוניה שהאדם נכסף אליהם משחר תודעתו?
בחרתי להביא כאן תרגום של קטעים מהפרקים האחרונים בספרה, אלה המוקדשים לא לאירוע השבץ עצמו אלא לתובנות שלה בעקבותיו.
------------------------------------------------
השחרור
"למרות שחשתי אבל עמוק על מות התודעה בהמיספרה השמאלית שלי, והאישה שהייתי, הרגשתי במקביל הקלה עצומה. ג'יל הקודמת גדלה עם המון כעסים וחיים שלמים של מועקות שגזלו אנרגיה רבה כדי לשמרן. היא הקדישה את כל מרצה לעבודתה וכול כולה הייתה מחויבת לעשייה, אבל למרות תכונות אלה, שאינן רעות כלל ואפילו מעוררות הערכה, הסתבר לי שבמצבי הנוכחי לא ירשתי את העוינות הבסיסית שלה. שכחתי את כל מה שקשור לאחי ומחלתו, שכחתי הכל אודות הגירושין של הוריי, עבודתי וכל שאר גורמי הלחץ בחיי, ובמקביל להכחדת הזיכרונות האלה הרגשתי הקלה ושמחה. 37 שנים חייתי עם מחויבות אינסופית לעשות כמה שיותר דברים כמה שיותר מהר. באותו בוקר מיוחד למדתי את המשמעות הפשוטה של המושג 'להיות'".
"לפני הבוקר של השבץ, כאשר עוד חוויתי את עצמי כישות מוצקה, הייתה לי היכולת לחוש אובדן, בין אם זה פיזי כתוצאה ממוות או פציעה, או אובדן רגשי שהתבטא בכאב לב. אבל במצבי ההכרתי החדש, היה זה בלתי אפשרי מבחינתי לחוש אובדן פיזי או רגשי מכיוון שלא הייתי מסוגלת לחוש נפרדות או אינדיבידואליות. למרות הטראומה הנוירולוגית, תחושה בלתי נשכחת של שלווה אפפה את כל קיומי וחשתי רגועה. למרות ששמחתי על שחשתי שהכל מחובר להכל, התחלחלתי למחשבה שאינני עוד אדם נורמלי. כיצד בשם אלוהים אמשיך לחיות בקרב הגזע האנושי עם התפיסה המרוממת הזו שכולנו חלק מהכל, ושכוח החיים בתוך כל אחד מאתנו מכיל את הכוח של היקום? כיצד אחיה בחברה כשאני מתהלכת על פני האדמה ללא כל פחד? הייתי, לפי כל קנה מידה, לא נורמלית. בדרכי הייחודית, לקיתי במחלת נפש חמורה, ואני חייבת לומר שההכרה כי תפיסתנו את העולם החיצוני וקשרינו עמו היא תוצר של מעגלים חשמליים עצביים בלבד השרתה עליי תחושת חופש ושחרור. כל שנות חיי הייתי בעצם פרי דמיוני שלי!"
משמעות הזמן
"כאשר איבדתי את ההמיספרה השמאלית שלי ויחד איתה את מרכזי השפה, איבדתי גם את השעון שחילק לי את הזמן למקטעים קצרים ורציפים, כך שבמקום רגעים הנמוגים אל סופם המוחלט, הם זכו עתה לסוף פתוח, ולא חשתי כל תחושת דחיפות לעשות דבר מה. כמו טיול לחוף הים או שוטטות נינוחה בטבע, עברתי מתודעת העשייה של המוח השמאלי לתודעת ההוויה של המוח הימני. כבר לא חשתי שישותי קטנה ומבודדת אלא ענקית ומתפשטת. הפסקתי לחשוב מה קורה במונחים של שפה ועברתי לחשוב על כך בתמונות. לא הייתי מסוגלת לתפוס רעיונות הקשורים לעבר או לעתיד, בגלל שתאים אלה הושבתו. כל שיכולתי לתפוס היה את הכאן והעכשיו, וזה היה יפהפה".
"עם השבתת שומר הזמן ששכן בהמיספרה השמאלית שלי, הואט הקצב הטבעי של חיי לקצב של חילזון. כפי שתפיסת הזמן שלי השתנתה, כך גם לא הסתנכרנתי עוד עם ההתנהגות שהתנהלה סביבי. התודעה שלי נדדה לקמט בזמן, דנה אותי לחוסר תקשורת ותפקוד בקצב הרגיל והמקובל ביחסים חברתיים. קיומי שכן בעולם שבין המילים ולא יכולתי עוד להתייחס לאנשים שמחוצה לי, למרות שהייתי עדיין בחיים. לא רק שהייתי מוזרה לאלה שסביבי, הייתי מוזרה גם לפי אמות מידה שלי".
תפיסת העצמי - המוצק והנוזל
"כל המודעות העצמית שלי השתנתה לאחר שכבר לא תפסתי עצמי כיחיד, ישות עם גבולות שהפרידו ביני לבין שאר הישויות שסביבי. הבנתי שברמה הבסיסית ביותר אני נוזל. כמובן שאני נוזל. כל מה שסביבנו, בנו, בקרבנו, בתוכנו ובינינו מורכב מאטומים ומולקולות המהדהדות בחלל. למרות שמוקד האגו שלנו, שבמרכז השפה, מעדיף להגדיר את העצמי כאינדיבידואל נפרד ומוצק, רובנו מודעים לכך שאנו מורכבים ממיליארדים של תאים, ליטרים של מים, ושכמעט כל מה שבתוכנו מתקיים תמידית במצב דינמי של פעילות. ההמיספרה השמאלית שלי תורגלה לתפוס את העצמי כמוצק ונפרד מאחרים. עתה, כשהיא משוחררת ממעגל חשמלי זה, ההמיספרה הימנית שלי התענגה על התחברות לזרימה חיצונית. יותר לא הייתי מבודדת או בודדה. הנשמה שלי הייתה בגודל העולם והשתובבה לה בעליזות בתוך ים חסר גבולות".
"עבור רובנו, תפיסת העצמי כנוזל או כנשמה ענקית היא לא מקום נוח להיות בו. אבל ללא השיפוט של מוחי השמאלי, שיטען שאני ישות מוצקה, חזרה תפיסתי העצמית למצבה הטבעי והנוזלי. ברור שכל אחד מאתנו הוא מילארדים על גבי מיליארדים של חלקיקים המפיקים תהודה. אנו מתקיימים כשקי נוזל בעולם נוזלי שבו הכל מתנועע. ישויות שונות מורכבות מצפיפות שונה של מולקולות, אבל בסופו של דבר, כל חלקיק בהן מורכב מאלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים המבצעים יחדיו ריקוד עדין ומורכב. כל חלקיק, לרבות כל קורטוב שלך ושלי וכל חלקיק מהחלל הזורם בינינו, הוא חומר ואנרגיה של אטומים. עיניי כבר לא קלטו עצמים כנפרדים אחד מהשני. במקום זאת, האנרגיה של הכל התערבבה ביחד. העיבוד החזותי שעשיתי לא היה עוד נורמלי (אני משווה את התפיסה המפוקסלת הזו לציורי הפוינטיאליזם האימפרסיוניסטי)".
מי שולט ברגש"תשומת הלב שהקדשתי לתחושה שמעורר הרגש בגוף עיצב לחלוטין את החלמתי. במשך שמונה שנים צפיתי בתודעה שלי מנתחת כל מה שקורה במוחי. ככל שהשתקמתי כך צפו ועלו הרגשות הישנים והיה עליי להעריך את יעילותן עבורי היום".
ג'יל מפרטת את משנתה לשליטה בהתנהגות, שלמדה להאמין בה. נכון שמערכת הרגש במוח (המערכת הלימבית) יכולה להציף את הגוף בתחושה עזה כמו גל כעס עצום, אבל הצפה זו, שהיא כימית במהותה, נמשכת עד 90 שניות לכל היותר, ולאחר מכן כל החומר נמוג בדם, לכן כל מה שקורה מאותו רגע והלאה הוא פרי החלטה מודעת: "בתוך 90 שניות מהטריגר הראשוני, הרכיב הכימי של הכעס נעלם לחלוטין מהדם...אם אשאר כועסת לאחר אותם 90 שניות, הרי זה משום שבחרתי לתת לאותו מעגל חשמלי במוח להמשיך לפעול". וכאן, לדבריה, נכנס לפעולה היתרון של שתי ההמספרות: "החדשות הטובות הן שתמיד יש לי אלטרנטיבה להשקיף על הסיטואציה מזווית אחרת. רובנו לא מבינים שאנו עושים בחירות כאלה כל הזמן, רק באופן לא מודע, וכך חיים את מרבית חיינו על טייס אוטומטי. אני למדתי שככל שאפנה יותר תשומת לב למה שמתרחש במוחי ובמערכת הלימבית (הרגש) שלי, כך אוכל יותר לשלוט בחשיבה וברגש שלי. תשומת לב לתגובות האוטומטיות שלי מחזירות את הכוח אליי, עד שבסופו של דבר, מה שקורה לי הוא מה שאני גרמתי שיקרה...תחושה של שלווה פנימית עמוקה ולחלוק נדיבות היא תמיד בחירה. לסלוח לאחרים ולעצמי זו תמיד בחירה. לחוות את הרגע הנוכחי כרגע מושלם היא תמיד בחירה".
ג'קיל והייד?
"כאשר בוחנים את האופי השונה של כל המיספרה במוח וכמה שונה אופן עיבוד המידע בכל אחת מהן, נראה ברור מאליו שהן יפיקו שתי מערכות ערכים שונות שיוצרות שתי אישויות. חלק מאתנו טיפחו את שתי האישויות וניצלו את הכישורים של כל צד, וחלק אחר ממוקד רק באחד הצדדים".
אין פלא, לדבריה, שרבים מאתנו חווים ניגודיות בעצמנו. קוטביות, קונפליקטים של אני אחד מול אני אחר. "רבים מאתנו מתארים כיצד הראש (מוח שמאלי) אומר לנו דבר אחד בעוד שהלב (מוח ימני) אומר ההפך. אחרים מבחינים בין מה שאנחנו חושבים (שמאל) למה שאנחנו מרגישים (ימין). אחרים מדברים על התודעה לעומת אינסטינקטים גופניים. עצמי מול עצמי אותנטי, וכמובן הצד הגברי מול הצד הנשי באישיות, יין ויאנג, שיפוט מול תפיסה".
משמעות השפה
גי'ל מסבירה שהקשר שלה לאישיות הימנית התאפשר הודות להשבתת פונקציות השפה במוח השמאלי. ללא השפה הצליחה לחוש תחושת אחדות עם היקום, בדומה לתחושה המלווה מדיטציה עזה, אמונה באל או נירוונה, אשר נחקרה על ידי מדענים ואף נמצאו חלקים במוח שאחראים להפקתה, או, יותר נכון, נמצאו אזורי המוח שיורדים בפעילות כדי לאפשר תחושה זו. (אזור במוח השמאלי האחראי להכרה בגבולות הפיזיים האישיים, שבהיעדר פעילות בו יורד הקלט התחושתי מהסביבה, ונוצרת תחושת הרמוניה עם העולם). משמעות מרחיקת לכת זו של רכישת השפה מעוררת מחשבות על השינוי האישיותי המהותי שעוברים תינוקות בגדילתם בעקבות פיתוח מנגנון זה, ומעבר משליטה של המוח הימני לשמאלי. אנחנו יודעים מה הם מרוויחים, אבל מה הם מאבדים?
הבחירה החופשית
גי'ל מצטטת מכר רופא האומר: "שלוות נפש צריכה להיות נקודת הפתיחה שלנו ולא הנקודה אליה אנו שואפים להגיע", ומוסיפה את הפרשנות שלה: "אנחנו צריכים לצמוח מהמודעות השלווה של המוח הימני ולהשאיר למוח השמאלי שלנו את תפקיד האינטראקציה עם העולם". היא שבה ומזכירה את הבחירה הנפלאה ששני המוחות נותנים לנו. נכון שאנו חווים עצמנו כיצור אחד, אבל העובדה שמוחנו מורכב משני צדדים כל כך שונים באישיותם נותנת לנו כוח עצום לבחור כיצד להתנהג בעולם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה