חידה: מי כתב את הקטע הבא ולמי כוונו דבריו: "האירועים האחרונים הם קצה הקרחון של אלימות כבושה ושל איבה כבושה כלפי המדינה ומוסדותיה...הם אזרחי המדינה לכל דבר, הגיע הזמן שגם הם יקבלו זאת, בלי קשר לאמונתם ולהסתיגותם מהמפעל הציוני".
האם שוב מנסה איש ימין להצדיק את חוק הנכבה? שמא מתנחל מבסס את טיעוניו על אירועי אוקטובר? ואולי תומך מפלגת ישראל ביתנו משתלח בזכותו של מיעוט ערבי להתקומם מול הממסד המפלה אותו?
לא. הציטוטים לקוחים ממאמר פרי עטו של רוביק רוזנטל שהתפרסם במעריב (24.07.09), ונושאו לא הערבים, אלא החרדים. כמה ימים לאחר מכן, הצטרפה אליו יעל פז-מלמד, (3.8.09), ותחת הכותרת "לא רוצה להכיר אותם", מסתופפות להן כמה הצהרות אנטי- חרדיות מפתיעות בחריפותן, אם כי ההפתעה האמיתית היא שהן מגיעות מפי אדם שידוע כבעל אוזן רגישה ביותר להצהרות אנטי ערביות: "קשה שלא להכליל", מודה פז-מלמד בפתיח ומשחררת את עצמה מהמאמץ. "יחיו להם הם את חייהם ואנחנו את שלנו, מבלי ש'נכיר' איש את רעהו", היא סותמת את הגולל על כל ניסיון להידברות בין חרדים לחילוניים, וחותמת בגזר דין מתבקש לאור ניתוח המצב העגום: "הפרדה מוחלטת".
אני קוראת את הדברים ובפעם האלף תוהה: היכן אותה ראיית עולם סובלנית, חומלת ופתוחה שאמורה להיות מאבני היסוד של כל אדם הרואה עצמו כשמאלני גאה? האם פז-מלמד מחזיקה בפסימיות דומה גם על עתיד פעולת העמותות המפגישות בין יהודים לערבים? כנראה שלא, אבל מדוע לא בעצם? מדוע פז-מלמד אינה סבורה למשל, שמגזר הדוגל ברצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" פסול מלהיות פרטנר להידברות ולהיכרות? בימים אלה מתגבשת בעזה מדינת הלכה מוסלמית קיצונית שמפרה זכויות אדם בשיטתיות וזכויות אישה בפרט. האם אין תהום תרבותית נפערת בינינו לבינם מרגע לרגע? ואם כן, האם אין המסקנה צריכה להיות דומה – חומה והפרדה עם חוסר רצון מוחלט להידברות? ומה לגבי ערבים ישראלים שחיים תחת אמונה דומה, וירצו לגור בשכנות אליי ברמת אביב, האם מותר להפנות להם עורף או שאת דעותיהם חובה לכבד כי הם ערבים?
ובחזרה לרוביק רוזנטל: "בחזית האלימה הנוכחית עומדים דוברים בעלי זקנים עבותים" כתב במאמרו. עד כמה קביל משפט כזה לו יצא מפיו של נוצרי וכוון ליהודי? מעניין לראות את הנכונות האוטומטית הזו של אנשי שמאל לפרש הבעת זעם ואלימות מצד המגזר הערבי כמחייבת פתרון של הידברות, בעוד שפתרון דומה אל מול המגזר החרדי הגועש מתואר בבוז כצעד מתרפס שסופו רע ומר. היכן האמתפיה כלפי הזעם והתסכול שעולים מממגזר שגם אצלו חלקים גדולים נמצאים במצוקה כלכלית, חווים קשיי פרנסה, חיים בצפיפות במקומות תחומים ומוגדרים ומופלים לעתים לרעה בקרב חילונים המהווים את הרוב השליט במדינה? או שמא החרדים אחראים לגורלם ואילו לגורלם של הערבים אנו אחראים, זה ההגיון?
משונה בעיניי פעילותו של אותו מנגנון מחשבתי שמצליח לייצר הפרדה ברורה בין ערבים קיצוניים לחרדים קיצוניים, שתי קבוצות שבהיסטוריה שלהן רשומה הפגנת עוינות מוצהרת כלפי המדינה, אלא שבעוד שהתנהגות אלימה של הראשונים מתפרשת כזכות להגדרה עצמית וכפועל יוצא של מצוקות אמיתיות, הרי שבהגיעה מהזרם הדתי הקיצוני היא מתפרשת כאיום קיומי על המדינה. האם רק הערבים זכאים להחזיק בדעות אנטי ציוניות?
לסיום אציין רק שאני מסכימה לחלוטין עם הדעות שהביעו רוזנטל ופז-מלמד במאמרים אלה. אלא שלא כמוהם, איני מייחדת את הטרמינולוגיה הזו לחרדים אלא לכל קבוצת אוכלוסייה המפעילה אלימות מול מוסדות ומול חפים מפשע כדי להשיג את מבוקשה, יהיו אלה ערבים, חרדים או חברי משפחות הפשע המקומיות. אולי משום שאני שופטת לפי גופו של עניין ולא לפי השתייכותו של אדם לקהילה מסוימת. נדמה לי שזה המשמעות של לא להיות גזענית.
האם שוב מנסה איש ימין להצדיק את חוק הנכבה? שמא מתנחל מבסס את טיעוניו על אירועי אוקטובר? ואולי תומך מפלגת ישראל ביתנו משתלח בזכותו של מיעוט ערבי להתקומם מול הממסד המפלה אותו?
לא. הציטוטים לקוחים ממאמר פרי עטו של רוביק רוזנטל שהתפרסם במעריב (24.07.09), ונושאו לא הערבים, אלא החרדים. כמה ימים לאחר מכן, הצטרפה אליו יעל פז-מלמד, (3.8.09), ותחת הכותרת "לא רוצה להכיר אותם", מסתופפות להן כמה הצהרות אנטי- חרדיות מפתיעות בחריפותן, אם כי ההפתעה האמיתית היא שהן מגיעות מפי אדם שידוע כבעל אוזן רגישה ביותר להצהרות אנטי ערביות: "קשה שלא להכליל", מודה פז-מלמד בפתיח ומשחררת את עצמה מהמאמץ. "יחיו להם הם את חייהם ואנחנו את שלנו, מבלי ש'נכיר' איש את רעהו", היא סותמת את הגולל על כל ניסיון להידברות בין חרדים לחילוניים, וחותמת בגזר דין מתבקש לאור ניתוח המצב העגום: "הפרדה מוחלטת".
אני קוראת את הדברים ובפעם האלף תוהה: היכן אותה ראיית עולם סובלנית, חומלת ופתוחה שאמורה להיות מאבני היסוד של כל אדם הרואה עצמו כשמאלני גאה? האם פז-מלמד מחזיקה בפסימיות דומה גם על עתיד פעולת העמותות המפגישות בין יהודים לערבים? כנראה שלא, אבל מדוע לא בעצם? מדוע פז-מלמד אינה סבורה למשל, שמגזר הדוגל ברצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" פסול מלהיות פרטנר להידברות ולהיכרות? בימים אלה מתגבשת בעזה מדינת הלכה מוסלמית קיצונית שמפרה זכויות אדם בשיטתיות וזכויות אישה בפרט. האם אין תהום תרבותית נפערת בינינו לבינם מרגע לרגע? ואם כן, האם אין המסקנה צריכה להיות דומה – חומה והפרדה עם חוסר רצון מוחלט להידברות? ומה לגבי ערבים ישראלים שחיים תחת אמונה דומה, וירצו לגור בשכנות אליי ברמת אביב, האם מותר להפנות להם עורף או שאת דעותיהם חובה לכבד כי הם ערבים?
ובחזרה לרוביק רוזנטל: "בחזית האלימה הנוכחית עומדים דוברים בעלי זקנים עבותים" כתב במאמרו. עד כמה קביל משפט כזה לו יצא מפיו של נוצרי וכוון ליהודי? מעניין לראות את הנכונות האוטומטית הזו של אנשי שמאל לפרש הבעת זעם ואלימות מצד המגזר הערבי כמחייבת פתרון של הידברות, בעוד שפתרון דומה אל מול המגזר החרדי הגועש מתואר בבוז כצעד מתרפס שסופו רע ומר. היכן האמתפיה כלפי הזעם והתסכול שעולים מממגזר שגם אצלו חלקים גדולים נמצאים במצוקה כלכלית, חווים קשיי פרנסה, חיים בצפיפות במקומות תחומים ומוגדרים ומופלים לעתים לרעה בקרב חילונים המהווים את הרוב השליט במדינה? או שמא החרדים אחראים לגורלם ואילו לגורלם של הערבים אנו אחראים, זה ההגיון?
משונה בעיניי פעילותו של אותו מנגנון מחשבתי שמצליח לייצר הפרדה ברורה בין ערבים קיצוניים לחרדים קיצוניים, שתי קבוצות שבהיסטוריה שלהן רשומה הפגנת עוינות מוצהרת כלפי המדינה, אלא שבעוד שהתנהגות אלימה של הראשונים מתפרשת כזכות להגדרה עצמית וכפועל יוצא של מצוקות אמיתיות, הרי שבהגיעה מהזרם הדתי הקיצוני היא מתפרשת כאיום קיומי על המדינה. האם רק הערבים זכאים להחזיק בדעות אנטי ציוניות?
לסיום אציין רק שאני מסכימה לחלוטין עם הדעות שהביעו רוזנטל ופז-מלמד במאמרים אלה. אלא שלא כמוהם, איני מייחדת את הטרמינולוגיה הזו לחרדים אלא לכל קבוצת אוכלוסייה המפעילה אלימות מול מוסדות ומול חפים מפשע כדי להשיג את מבוקשה, יהיו אלה ערבים, חרדים או חברי משפחות הפשע המקומיות. אולי משום שאני שופטת לפי גופו של עניין ולא לפי השתייכותו של אדם לקהילה מסוימת. נדמה לי שזה המשמעות של לא להיות גזענית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה