יום חמישי, 10 בינואר 2013

הדרה במסווה של הפרדה


על השלכות שילוב החרדים בצבא על נשים
 
המענה הדתי שעולה בשיח הציבורי לטענות מצד הציבור החילוני על הדרת נשים, גורס שאין מדובר בהדרה אלא בהפרדה, טענה שמבקשת להחזיר את הסימטרייה על כנה. הדוגלים בהפרדה סבורים שאין בה עוול כלפי נשים, אלא יחס זהה שמקורו בפרקטיקה עתיקת יומין של הדת, ועניינה הפרדה בין המינים. המילה 'הפרדה' חפה מקונטציה שלילית ומעודדת נימה אובייקטיבית, לפיה כל אחד זכאי למרחב מחייה נפרד וזהה. השימוש בעיקרון ההפרדה אומץ גם לתכנית שילוב החרדים בצבא, ולכן יש מקום להתעכב עליו ולשאול אם מודל ההפרדה הוא אכן פתרון ראוי, בלתי מפלה ושוויוני במהותו, או שמא ייתכן שכבר בחתירה לשילוב מבוסס-הפרדה נעוצה הבעיה, שכן ההפרדה מובילה באופן בלתי נמנע להדרה.
במסמך המתווה את מדיניות השירות המשולב נכתב :  "סביבת העבודה של החיילים החרדים 'תהיה ללא נשים לכל אורך השירות' בפירוט הבא: 'החיילים לא יישבו על בסיס קבוע בחדר/מעבדה עם נשים'; לחיילים לא תהיה מפקדת ישירה אישה ולא ישרתו באותו צוות עם חיילת'; 'החיילים לא ישרתו במסגרת בה יהיה להם קשר עין קבוע עם חיילות' ו'לחיילים לא יהיו קשרי עבודה עם חיילות'". (מתוך דוח המבקר לשנת 2011)[1].
 
לאלו שאולי מתבלבלים חשוב להדגיש – הציטוט לעיל אינו מתאר בעיה אלא פתרון. השלילה הגורפת של הנוכחות הנשית (רק המילה "לא" חוזרת 5 פעמים) היא ההבטחה למצב תקין. כבר עצם הניסוח מלמד על אימוץ נקודת מבט חד-צדדית. השילוב מתואר מעיני החייל החרדי, שנתפס כזקוק להגנה מפני נוכחות החיילת. אפשר לשער שלו בדעת המנסח הייתה מהדהדת הפרדה שוויונית ומכבדת, היינו רואים ניסוחים אחרים, כמו למשל: "סביבת העבודה של החיילים החרדים והחיילות תהיה מופרדת לאורך כל השירות", "חיילים וחיילות לא ישבו על בסיס קבוע בחדר", "חיילים ומפקדות לא ישובצו ביחד", וכו וכו, אבל זה לא המקרה. אולם גם ניסוחים נייטרלים היו בסופו של דבר רק הסוואה קוסמטית לעיקרון הלכתי שאינו סימטרי במהותו.

הזדמנות להתוודע לעמדה הדתית שמאמינה בכל לבה שהפרדה יכולה להיות שוויונית לחלוטין ניתן לראות במאמר שכתבו הראל ושנרך[2], שבחנו גם הם את סוגיית ההפרדה, הפעם בתחבורה הציבורית. החוקרים פותחים ושואלים האם הפרדה היא פרקטיקה פסולה מעיקרה או שאולי יש לה מקום בחברה רב-תרבותית. הם מסכימים שיש בעצם פעולת ההפרדה התנהלות הנוגדת חברה ליברלית, שכן היא סוחבת עמה קונטציות שליליות לתופעות כמו ההפרדה הבין-גזעית בארה"ב ובאפריקה. יחד עם זאת, הם טוענים שגם בחברה ליברלית ניתן למצוא פרקטיקות הפרדה קבילות, בייחוד מגדריות, כגון במלתחות ובשירותים ציבוריים. לפיכך הם גורסים שיש לקבוע קריטריונים להבחנה בין פרקטיקה פסולה לבלתי פסולה.  מסקירה שהם עורכים לסיטואציות מופרדות בחברות דתיות, כמו בבתי כנסת ובאוטובוסים, הם מודים שהתמונה המתקבלת אינה שווה, אך מייחסים זאת להשקפה היהודית-הלכתית על מעמד האישה שמבוססת על תפיסה מסורתית, ובאה לידי ביטוי במימוש ההפרדה בפועל.  כלומר המחברים מודים שיש בעיה של אי שוויון, אך מייחסים היבטים אלה לפן היישומי בלבד ולא לעצם עיקרון ההפרדה. לחיזוק טענתם בזכות ההפרדה כפתרון הולם ומכבד, הם מציינים את רצון הנשים החרדיות עצמן בשמירה על פרקטיקה זו. הם מסכמים את מאמרם במסקנה שההתנגדות הליברלית להפרדה אינה לעצם הרעיון אלא לאופן הביצוע שלו, וכי בעזרת שינויים קלים (כמו במקום לשבת מאחור באוטובוס, לשבת מופרדים ימין ושמאל עם מחיצה) ניתן יהיה להחזיר את תחושת הסימטרייה על כנה ועמה את הלגיטימיות לפרקטיקה כעיקרון שוויוני.

 הרעיון שניתן באמצעים פשוטים להפוך את ההפרדה בעולם הדתי לסימטרית הוא במקרה הטוב נאיבי, ובמקרה הפחות טוב קולה של ההגמוניה ששומרת על נכסיה. ההפרדה כפי שהיא מיושמת כיום, בסגנון שניתן לכנות אותו "אנחנו כאן והן שם", אינה מקרית, ולא ניתן לשנות אותה מבלי לעקר מהשורש תפיסות עמוקות של חברה מסורתית שאין לה שום עניין לעשות זאת. לחוקרים נוח לפטור את הדפוס החוזר ונשנה שיש ליישום ההפרדה כשריד של מסורת ישנה, אלא שמסורת זו חיה נושמת וקיימת, ולא בקלות היא תשתנה. נהפוך הוא, כל ניסיון לערער על הקיים מצד נשים שמבקשות להכניס ליהדות ערכים שוויוניים נתקל לרוב בהתנגדות עזה.

 נויה רימלט, חוקרת משפט ופמיניזם, מתייחסת במאמר נפרד להתעלמות בעייתית זו, ומציינת כי: "נקודת המוצא לכל דיון בפרקטיקות הפרדה בין נשים לגברים אינה יכולה אפוא להתעלם מן העובדה כי מדובר בעיקרון הלכתי שלא נוצר ביוזמת כל חברי הקהילה הדתית, אלא הוכתב על-ידי קבוצת אחת (קבוצת הגברים) ונכפה כלשונו על הקבוצה האחרת (קבוצת הנשים)"[3].  מדובר בחברה שהערכים הדתיים הנוכחיים בה משייכים קדושה לגבר וגשמיות לאישה, תוך שהם מעמידים אותם בהיררכיה ברורה. במילים אחרות, אומרת רימלט, אי אפשר למכור את הרעיון שההפרדה היא שוויונית כשהיא מתנהלת בתוך חברה שאינה שוויונית בעליל.

אבל אולי אלו הנשים עצמן שמעוניינות בהפרדה?  בתגובה לטענה זו, מזכירה רימלט שזו הנחה שמחייבת בחינה זהירה, שכן חשוב לזכור כי "נשים לא מדברות בקול אחד". רימלט מצרה על העובדה שגם המחוקק הישראלי אימץ את העמדה האורתודוכסית הרשמית שרואה באישה החרדית עצמה כמעוניינת בהפרדה, כאשר הוסיף חריג לחוק ההפליה המתיר הפרדה בנסיבות מסוימות. לדבריה, אמנם המחוקק מצא לנכון להגן על פרקטיקות הפרדה כחלק מזכויות הקהילה הדתית חרדית בישראל, אולם מעניין שחריג זה שמור להפרדה בין נשים לגברים בלבד, ואין עוד קבוצות שההפרדה ביניהן מעוגנת בחוק. כמו כן מפנה רימלט את תשומת הלב לכך שבדיונים בכנסת שעסקו בנושא ההפרדה שעוגנה בחוק לא שותפו נשים, כמיטב המסורת החרדית, ולמרות היעדר הייצוג הצורם לא היססו מגבשי החקיקה לייחס את הרצון בהפרדה לכלל האוכלוסייה החרדית.

למרבה הצער נדמה שמסורת אי שיתופן של נשים בקבלת ההחלטות על גורלן נמשכת גם בצה"ל. דוח המבקר 2011 מוסיף ומציין כי היועצת לענייני נשים דאז, תא"ל גילה כליפי, לא שותפה ברבים מהדיונים שעסקו בהפרדה בין נשים לגברים בצבא:   "תא"ל כליפי טענה בפגישה עם נציגי משרד מבקר המדינה (ביוני 2011), כי היא או כל אחד אחר מטעמה לא היו מעורבים בגיבוש המדיניות ככל שהיא נוגעת לממשק שבין החיילים החרדים ובין נשים בצה"ל, וכי היא לא שולבה בתהליך למרות הנגיעה הישירה שיש לו ביחס למאפייני השירות של נשים בצה"ל ".[4]

על גישת מקבלי ההחלטות בצבא למצבים שמזמנים התנגשות בין שילוב חרדים לנשים, ניתן ללמוד גם מתוך הראיון שערכה העיתונאית שרה ליבוביץ-דר עם תא"ל במיל. יהודה דובדבני, מקים הנח"ל החרדי (מעריב, מוספשבת, 29.6.12), שסיפר כי: "הבסיס שלהם הוא בסיס סגור בלי נשים. ככה ייראה כל בסיס של גדוד חרדי.אם אני רוצה אותם אני לא יכול להתווכח על נשים". בתגובה מציינת ליבוביץ-דר "מה שעלול להחזיר את הנשים בצבא אחורה", ועל כך עונה דובדבני :"את מעמידה את עולם הנשים מול עולם החרדים? תעזבי אותי מהנשים. הצבא יצטרך למצוא לזה פתרונות ברוח טובה. לא יקרה שום דבר אם על יד חיילים חרדים לא יהיו נשים".

ניתן לעמוד על שלל דוגמאות נוספות לפרקטיקה של הפרדה שהופכת להדרה בחברה החרדית, וביניהן הדרת האישה מהמרחב הציבורי בעת סכנה לצפיפות כמו אחרי תפילה, בשבת, ברחובות ראשיים; הרחקה תמידית של נשים ממוקדי הטקסים כמו בחתונה, בר מצווה ואף לוויות; וכמובן הרחקת נשים מכל מוקד קבלת החלטות. בדוח השנתי שהוציא המרכז הרפורמי בנושא ב-2010 מפורט תהליך ההקצנה שעברה ההפרדה במרחב הציבורי, ומוצג תיעוד מפורט של הנעשה בשטח לצד ניתוח משפטי של התופעה. הדוח מסכם כי האופן שבו מיושמת ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי מהווה פגיעה בעיקרון השוויון ונוגד את החוק. כל אלה מלמדים על היותו של הקו בין הפרדה להדרה דק במיוחד, ועל הקלות שבה הוא נחצה[5].

לנוכח הקשיים שהצבא נתקל בהם כבר במצב הנוכחי ביישום פרקטיקת ההפרדה, ייתכן שראוי לעצור ולבחון אם נכון להמשיך ולשייך בעיות אלה לפן המעשי של המודל, כפי שעשו זאת הראל ושנרך, או שיש להעביר את הדיון למישור עקרוני יותר, ולבחון אם הפרדה מגדרית ברוח ההלכה יכולה בכלל להיות שוויונית. נכון לעכשיו, המציאות מלמדת שהשיח החברתי שקורא לשוויון בגיוס לצה"ל עסוק בשוויון השירות לגברים, ומזניח את שירות הנשים. מפתיע לראות כיצד נוצרה מעין תחרות סמויה בין גברים חרדים לנשים חילוניות "מי חיוני יותר לצבא" (עם הגבר החילוני בתפקיד הבורר), ומפתיע יותר להיווכח שבתחרות הזו ההעדפה הברורה והאוטומטית היא לגברים חרדים, וזאת על סמך מגדרם בלבד. קשה שלא לתהות מדוע בעיני הצבא, תרומתם של הדוגלים בערכי בדלנות, בהיעדר השכלה מודרנית לרבות לימודי ליבה, ובהזנחה אידיאולגית של יכולות פיזיולוגיות וגופניות בשם הרוח, נתפסת כעולה על תרומתן הפוטנציאלית של נשים צעירות, בוגרות מיטב המגמות, שופעות חיוניות ומוטיבציה, שחונכו על ערכי ציונות ודמוקרטיה. דפנה יזרעאלי כבר עמדה על הכשל שיש בהעמדת פרמטר המיון הראשוני והבסיסי ביותר של הצבא על מגדר. היא גם השכילה לציין, שלמרות שורה של גורמים שפעלו לפתיחת הצבא לנשים, כמו פעילות הוועדה למעמד האישה ופעילות פמיניסטית ענפה, הרי שבסופו של דבר, "מדיניות הצבא שפתחה בפני נשים עיסוקים שהיו קודם לכן פתוחים לגברים בלבד, הושפעה בעיקר מן הצורך ביותר חיילים 'איכותיים', שנבע מתחכומו הטכנולוגי הגובר של הצבא"[6]. אין סיבה להאמין שלא כך המצב כיום, ושהמשאב האנושי האיכותי שנשים מביאות עמן לצבא רק התגבר, ולכן דחיקת נשים מפני שירות גברים חרדים סופה שתפגע באינטרסים של צה"ל.

 

[1] דוח ביקורת שנתי 62 (2011), עמ' 1627 – 1659.
[2] הראל א' ושנרך א' (2003).  ההפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית. עלי משפט,  3(1), 71 – 98.
[3] רימלט, נ' (2003).  הפרדה בין גברים לנשים כהפליה בין המינים. עלי משפט,  3 (1),  99- 140.
[4] דוח המבקר, עמ' 1645.
[5] המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית (2010). מוּדרות למהדרין: הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי בישראל. ישראל: ירושלים
[6] יזרעאלי, ד' (1999). המגדור בשירות הצבאי בצה"ל. תיאוריה וביקורת, 14, 85 – 109.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה