יום חמישי, 10 בינואר 2013

סוגית גיוס החרדיות (שאיננה)


 על מחיקת הנשים החרדיות משאלת שילוב החרדים בצבא

 כמו במקרים רבים אחרים, גם השיח על גיוס החרדים עוסק בגברים חרדים בלבד ואינו מתפנה לדון במשמעות היעדר הגיוס של נשים חרדיות. התעלמות המדינה מהנשים החרדיות כקבוצה שגם היא זכאית להטבות ישירות מהמדינה, ובזכות עצמן ולא דרך הטבה לבני הזוג עבור הנשואות שבהן, אולי נובעת משיוך תפקיד הפרנסה לגברים ואולי מכבדת ערך מסורתי של קבוצת מיעוט, אך מייצרת אנומליה מול המגזר החרדי, שבו דווקא הנשים הן המפרנסות. כך יוצא שבמסווה של כיבוד ערך תרבותי, המדינה מתנגשת במציאות תרבותית.

 
מתוך דוח המבקר 2011:
בסיכום הדיון שערך במרץ 2010 בנושא 'שירות חרדים בצה"ל' הדגיש סגן הרמטכ"ל דאז, האלוף בני גנץ, את חשיבות נושא שירות החרדים בצה"ל ברמה הלאומית 'בגין יצירת תשתית לשילוב מוצלח של האוכלוסייה החרדית בחברה הישראלית'; רח"ט תומכ"א, תא"ל אמיר רוגובסקי, הדגיש, במסגרת ישיבת ועדת ההיגוי הראשונה שנערכה ביולי 2009, את 'חשיבות המיצוי המיטבי של הפוטנציאל האיכותי הגלום בכוח האדם החרדי לטובת השירות הצבאי', אך הוא גם קבע, כי 'המטרה המרכזית בתכנית שילוב חרדים הינה השתתפות בתכנית לאומית אשר מטרתה שיתוף אוכלוסייה חרדית במעגל התעסוקה בישראל'. במסמך המדיניות לתכנית שח"ר נקבע, בין השאר, כי 'ככלל חיילי תוכנית שילוב חרדים בצה"ל משרתים במקצועות בעלי זיקה לאזרחות לטובת צבירת ניסיון מקצועי ורכישת יכולת תעסוקתית לאחר השחרור', והדבר אף נקבע בדיוני ועדת ההיגוי שנערכה בינואר 2011. [עמ' 1651 , ההדגשות שלי).

מדוח המבקר עולה שאחת המטרות המרכזיות לשילוב חרדים בצבא היא שילובם בתעסוקה. לשם כך הוכשר בצבא מסלול ייעודי (תכנית שח"ר). המסלול מאפשר רכישת מקצוע, ובשיתוף עם משרד התמ"ת[1] מעניק "קרדיטציה" למתגייס, דהיינו הכרה מקצועית מצד הגורם הציבורי המוסמך.  אולם, בכל אזכור של המבקר את המונח "אוכלוסייה חרדית", הכוונה היא לאוכלוסייה גברית בלבד. המדיניות המבקשת לנצל את הצבא כערוץ להכשרה מקצועית היא ללא ספק פתוחה ומתקדמת, אולם האם העובדה שתכנית ההכשרה והקרדיטציה שהוא מציע מיועדת לגברים חרדים בלבד אינה פוגעת בעיקרון שוויון ההזדמנויות? הנשים החרדיות ייהנו מהמסלול רק בעקיפין, במידה שהן נשואות לגברים שמשתתפים בו, וגם אז רק כשיפור כלכלי למשפחתן ולא כמוטבות ישירות. ניצול הצבא כמקפצה לחיי אזרחות, ההכשרה שהוא מציע, המשכורות, מענקי השחרור ובעיקר ההון הסימבולי והחברתי שמוצמד להם  – כל אלה לא יהיו מנת חלקן.

יחס ליברלי לקהילה לא ליברלית
נכון להיום צה"ל מציע לחרדים שלושה מסלולי גיוס: גיוס לשירות לאומי, גיוס לגדוד "נצח יהודה" (גדוד הנח"ל החרדי), וגיוס למסלול שח"ר (שילוב חרדים בתפקידי עורף) – מסלול שאחת ממטרותיו המוצהרות היא שילוב החרדים במעגל העבודה. המערכת הצבאית שנרתמת למטרה החשובה של שילוב החרדים בחברה פונה לגברים בלבד מתוך כיבוד ערכי הקהילה החרדית, שקובעים כי הנשים הן בעורף. המדינה מנהלת משא ומתן על זכויות וחובות החרדים מול ראשי הקהילה, שמדרך המסורת הם גברים המונעים ייצוג נשי, ומקבלת את העמדה האורתודוקסית הרשמית שמדירה נשים מעמדת קבלת החלטות, לפחות במה שנתפס כענייני הקהילה הפנימיים.  יש מקום לשאול במצב כזה, האם נכון עושה המדינה כשהיא פוגעת בעיקרון השוויון בשם הפלורליזם וחופש הדת?

ניתן לטעון שגישת קברניטי המדינה לגיוס חרדים מאמצת מודל רב-תרבותי לגיטימי, שיש שיטענו שאף הולם את גווני החברה הישראלית. אולם אין ספק שהגישה הרב-תרבותית כלפי קהילות דתיות שמבקשות את הזכות לחיות את חייהן כרצונן ועל פי הקודים התרבותיים שלהן מציבה אתגר לא פשוט לתיאוריה הפמיניסטית. סוזן אוקין[2] טוענת שקיים קונפליקט מובנה בין המצדדים בזכויות פמיניסטיות לבין המצדדים בזכויות של קבוצות מיעוט לתרבותן. לשיטתה, גם אם התמיכה ברב-תרבותיות יוצאת מהשקפה ליברלית, דהיינו מתמקדת בדאגה לפרט ובשמירה על זכותו להשתייך לתרבות על פי בחירתו כחלק מזהותו –  הרי שעדיין צפויה התנגשות. רגישות וכבוד הם אולי ערכים ראויים, אך מובילים לרלטיביזם תרבותי משתק, שמאפשר להמשיך להצדיק פגיעה בזכויות נשים.  לשיטתה קהילה שאינה מיישמת ערכים ליברלים באורח חייה אינה יכולה לטעון לזכותה ליחס ליברלי מהמדינה, וכלשונה "לא ניתן לבסס את זכויותיהן של קבוצות לא ליברליות על טיעונים ליברלים"[3]. באופן דומה, ניתן לטעון שמדיניות ממשלתית שמונעת מנשים גישה לאופציות התעסוקה שמציע הצבא, אינה יכולה להיתפס כליברלית שכן היא מאמצת גישה של קהילה לא ליברלית. 

תוכן מול תכל'ס
אולם הקריאה למעורבות ממשלתית בתעסוקת נשים חרדיות מועדת ליפול במלכודת האימפריאליזם התרבותי, כל עוד היא אינה מטה אוזן קשבת למה שהנשים החרדיות עצמן חושבות על  תפקידן בשוק התעסוקה.  ספרה של תמר אלאור[4] "משכילות ובורות: מעולמן של נשים חרדיות" המנסה להשמיע את קולן של הנשים החרדיות ללא תיווך. התמונה שאלאור פורשת מדגימה עד כמה מורכב השיח. כדי להבין את תפיסת העולם החרדית היא מתעכבת תחילה על העובדה שהמיון על פי מין משרת ערך בסיסי ויציב בחברה זו, שעובר כחוט השני בכל אורחות חייה. ההבדלים בין נשים לגברים מתבססים על אידיאולוגיה מהותנית, הדוגלת בכך ששני המינים אינם שווים מטבעם. על רקע תובנה זו, בוחרת אלאור להתמקד בשאלת האוריינות של הנשים בקהילה, שהיא רואה בה מפתח להבנת מעמדן. אלאור מנסה להבין כיצד הנשים החרדיות מגיבות ומשתתפות בכינון מעמדן החברתי כמפרנסות אך לא שוות. היא מזהה שני מוקדים שהיא רואה כמרכזיים להבנת מעמד האישה החרדית – מותרות והשכלה: בחברה המגדירה את הכסף כערך קלוקל וכמותרות, האישה המופקדת על כלכלת הבית אינה יכולה לראות במעשיה החומרניים תרומה ערכית לחברה. מתמונה זו עולה שאלה מסקרנת: כיצד ההשכלה של נשים אינה מתורגמת לכוח חברתי? אלאור מסבירה זאת באמצעות ניתוב למידת הנשים לתכנים פרגמטיים ומעשיים, שמרחיקים את האישה מיומרה לחשיבה מופשטת ומנציחים את תחום מומחיותה כמעשית, או כפי שהנשים עצמן חילקו זאת – "תוכן מול תכל'ס".

כאשר קוראים את מחקרה של אלאור, קשה שלא לראות כיצד המנגנון שהיא מתארת, שמתכתב באופן ברור עם דיכוטומיית תרבות-טבע, מבנה את הפרקטיקה המרכזית שמאפשרת את שימור ושעתוק החברה החרדית כלמדנית ולא כיצרנית: תחילה מוגדר הגשמי כערך נחות. בשלב הבא מופקדות הנשים על התמודדות עם הגשמיות הנחותה הזו, שכוללת צרכנות, אוכל, טיפוח עצמי, גוף וטיפול, והגברים משוחררים לערכי הרוח, וכך הדרך סלולה בידי הקבוצה ששחררה עצמה מעול הפרקטיות לטפח דחייה עמוקה מכל מה שנתפס כגשמי ולהטיף נגדו. הבניה כזו מאפשרת לקבוצה ההגמונית לשמור על ניתוק ממשי מהצורך להתמודד עם שאלות מעשיות כמו עבודה ופרנסה, ניתוק שמוזן מחיזוק ערכי תמידי.

שינוי מלמטה למעלה
ממחקרים כאלה עולה תמונת מציאות מורכבת, לפיה חיזוק הנשים החרדיות כעובדות אינו בהכרח מתכון לשוויון.  אולם במקביל לא ניתן להתעלם מתהליכים שעוברים על החברה החרדית מלמטה, בעקבות עליית כוחה של האישה כמפרנסת.  יוסף שלהב[5] מצביע על מגמה ולפיה המקצועות המסורתיים לנשים כמו חינוך חווים רוויה, ובשנים האחרונות הכשרתן התרחבה למינהל, מחשבים, תקשורת כלכלה וכו', מה שתורם לטשטוש ההבדלים בין הגשמי לרוחני. לדבריו הרחבת התעסוקה חשפה את הנשים החרדיות למיומנויות משוכללות יותר, לתכנים מתקדמים יותר ולערכי החברה הישראלית. הדיסוננס כתוצאה מחילופי תפקידים מסורתיים בין הגבר לאישה, מהעמדה הכלכלית הגבוהה של האישה מול העמדה החברתית הנמוכה שלה, ומתפקידה המרכזי בבניית הקהילה מול הדרתה מהציבוריות – מועצם. האישה בולטת כ"נוכחת נעדרת". שלהב רואה באופן ההתמודדות של הנשים החרדיות עם ערעור המוסכמות עלייה של סוכן פעולה אקטיבי. לדבריו יש נשים חרדיות שבוחרות בערכי המודרנה למרות המחיר שישלמו. אמנם דרך ההתמודדות השגורה היא מידור, בעזרתו מפרידות הנשים בין עולם התעסוקה על ערכיו לבין העולם המשפחתי והקהילתי שלהן, אך יש גם מי שבחרו בדרך של מאבק, על ביטויו השונים, החל מהעדפת האינטרס של הרשויות על פני זה של הקהילה ועד לוויכוח על חלוקת התפקידים בבית. שלהב מסכם שאנו עדים להעצמת האישה החרדית בזכות עצמאותה הכלכלית, הוא רואה באישה החרדית "סוכן שינוי של ממש", שאולי אף משמשת כזרז בנטייה של רבנים לאשר לגברים מסוימים לעבוד במקום ללמוד.[6]

אם מאמצים את גישתו של שלהב, הרי שכאשר חוזרים לבחון את שורת המקצועות שמציע הצבא לגברים חרדים במסלול שח"ר,  העוול שבהדרה הופך בולט יותר. קשה שלא לתהות מדוע מקובל על הכל שלאישה חרדית לא תהיה גישה להכשרות כאלה. הנה דוגמה לכמה מהן: ניהול רשתות מחשב, חשמלאי, טכנאי אלקטרוניקה, אחראי ניהול מלאי, מפעיל מערכות ERP, בודק תוכנה, תוכניתן, טכנאי מחשבים. ניהול רשתות מחשב, עובד חקר מודיעין, תפעול מערכות מידע גיאוגרפיות, מדריכי אוכלוסייה לשעת חירום[7] . 
התעלמות המדינה מהנשים החרדיות כקבוצה שגם היא זכאית להטבות ישירות מהמדינה בזכות עצמן אולי נובעת משיוך תפקיד הפרנסה לגברים ואולי מכבדת ערך מסורתי של קבוצת מיעוט, אך מייצרת אנומליה מול המגזר החרדי, שבו דווקא הנשים הן המפרנסות. כך יוצא שבמסווה של כיבוד ערך תרבותי, המדינה מתנגשת במציאות תרבותית.

יש לציין שמחוץ למסגרת הצבאית, משרד התמ"ת מפעיל תכניות תעסוקה לנשים חרדיות, שניתן לומר כי הן מחזקות תהליכים של מלמטה-למעלה במקום לכפות חוקים ממוסדים. עם זאת, בהינתן ההון החברתי והסימבולי שהצבא מביא למשרתים בו, האם די במסגרות חלופיות אלה על מנת לאזן את ההסכמה שבשתיקה (בין המדינה לראשי הקהילה החרדית) שהצבא נשאר מחוץ לדריסת רגל לנשים חרדיות,  גם כשהוא מתפקד כגוף להכשרה מקצועית?  

לסיכום
הירתמות המדינה דרך הצבא, כל עוד היא מוכוונת לגברים בלבד, משדרת מסר של התנערות מאחריות דומה כלפי הנשים החרדיות, ודומה שאינה ערה להשלכות אפשריות על המציאות המורכבת ועל מגמות השינוי בחברה החרדית על גווניה הרבים.  האם על המדינה לשתף פעולה עם החלוקה המגדרית של הקהילה החרדית או לנסות להתערב בה? האם הפניית נשים להכשרה מקצועית דרך הצבא תתרום להן או שרק תרחיק אותן ממה שנתפס כערכים תרבותיים בקהילתן? ואולי על המדינה לפעול לחינוך והשכלה של נשים חרדיות במקום לתעסוקה, כדי לייצר שינוי במעמדן? אלה הן שאלות חשובות שאין להן תשובה במסגרת מאמר זה, אך הטענה נותרת בעינה: יש להכיר בכך שהמצב הנוכחי אינו שוויוני. 


[1] כיום משרד הכלכלה
[2] מולר-אוקין, ס' (1998). הרהורים על פמיניזם ורב-תרבותיות. פוליטיקה, 1, 9 – 26
[3] שם, עמ' 17
[4] אלאור, ת' (1992).  משכילות ובורות:מעולמן של נשים חרדיות. תל אביב: עם עובד.
[5] שלהב, י' (2005).  נשים חרדיות בין שני עולמות. מפנה,  46 – 47.
[6] דוגמה עדכנית לתופעה זו - מאבק הסייעות החרדיות על שכרן:
 
http://www.ha-makom.co.il/article/shlezinger-sayaot
 [7] דוח ביקורת שנתי 62 (2011), עמ' 1627 – 1659

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה