בגיליון סופשבוע של מעריב (26.06.13) התפרסמה הכתבה "האח הוליד עכבר", שעסקה בניסוי חברתי מעניין שעורכת חוקרת במכון ויצמן על עכברים, או כלשון כותרת המשנה - "ניסוי מתקדם וראשון מסוגו בעולם מאיים לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על היררכיות חברתיות, על מחלות גנטיות ועל מבנה המוח". העכברים בניסוי נידונו לחיים בסגנון "האח הגדול", ומסתבר שהצפייה בהם מאפשרת להסיק על התנהגותנו שלנו, בני האדם, ואף לקשר אותה ישירות למוח וביולוגיה. למשל מנהיגות. מי הופך מנהיג? באיזה תהליך? מתגלה שעכברים מזדרזים להסתדר במעמדות תחת מנהיג עכבר שהוא במקרה גם זכר. במקרה? קריאה מדוקדקת מגלה פסקה קטנה שחושפת את מאחורי הקלעים: "עכברי המעבדה בויתו כך שהנקבות אינן אגרסיביות, ולכן הן לא מגיעות לעמדות השפעה". ואם לא היו מבויתות? משפט אגבי מציין שבמקרה כזה הן "התנהגו בתוקפנות כזכרים ופיתחו היררכיה חברתית".
העובדה שמדובר בעכבר זכר אינה מודגשת כיוצאת דופן, אולם דווקא הטבעיות שבה היא מתקבלת רק מוכיחה כמה היא משקפת את הנחת המוצא הסמויה שלנו. אנחנו הרי רגילים לראות סביבנו זכרים מנהיגים. נשאלת השאלה מדוע החוקרת מצאה לנכון להתערב במניפולציה גסה שמונעת מהנקבות את ההנהגה, ואז להסיק על תכונות ההנהגה שלנו, בני האדם, מזכרים בלבד? כנראה שהתשובה העצובה היא שהחלטה כזו נראית לה חסרת משמעות, וכי היא לא רואה בעיה מתודולוגית בלהכליל מזכרים לכלל העכברים ומשם לחברת בני האדם.
חוקרים בכל הענפים עושים שוב ושוב, הם נוטים לראות בקבוצת הזכרים את ברירת המחדל ולהסיק ממנה על כלל החברה, וההחמצה היא כפולה: גם השלכת תכונות זכריות על נקבות, וגם עוורון לשלל הממצאים שחקר חברת הנקבות יכול היה לחשוף.
כך אנו מגלים שמחקרים על התקפי לב התבצעו בגברים ולכם החמיצו תסמיני התקפי לב בנשים, שבניגוד לגברים לא מתאפיינים בכאב ביד שמאל, או שמחקרים על הפרעת קשב נלמדו לפי ילדים בנים וכך הוחמצו בנות עם הפרעת קשב, שבניגוד לבנים אינן מאופיינות בהיפר אקטיביות. ולא רק ברפואה מדובר. למשל, במחקר התנהגותי על גזענות אצל ילדים שהתפרסם בעיתון אחר ("גזענים מלידה", הארץ, 5.6.2013), הוצגו בכתבה המסקנות לפי הממצאים שהופיעו אצל הבנים כמייצגות את כלל החברה, ואילו ממצאי הבנות, שהציגו עמדה הרבה פחות גזענית ויותר משתפת, אוזכרו כמעט כקוריוז, וודאי שלא הושלך מהן על כלל בני האדם. אם נחזור להתמקדות בעכברים זכרים בלבד בכתבה הנוכחית, ניכר שגם שם העכברות הן לא העיקר אלא תת-קבוצה, ולא רק שהן תת-קבוצה, הן כלי לחקירת העכברים הזכרים. כך למשל מסבירה החוקרת כיצד היא מעוררת את העכברים לפעולה: "אני יכולה גם להפעיל גירוי סביבתי, לשים נקבות זה גירוי סביבתי". אכן, ממש כמו בחיים.
כמה קל ליפול למלכודת הזו, שבה מחקרים משעתקים את החיים התרבותיים שלנו על חיות, ומשם שבים ומסיקים על בני האדם במעגליות שמנציחה את עצמה. החוקרים שלוקים בכך לא פועלים בזדון. אין כאן קונספירציה. יש הרגל עיוור, הרגל לראות בזכר את ברירת המחדל ובנקבה את החריג, הרגל להשליך מהזכרים על כלל החברה שמורכבת מזכרים ומנקבות, והרגל לראות בנקבות תת-קטגוריה ולא חלק אינהרנטי מחיי החברה שניתן להסיק גם ממנו על הכלל. הקריאה להתפכח מההטיה הזו אינה לטובת הנשים בחברה, היא לטובת החברה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה