בפרסומת לדיוטי פרי שרצה בימים אלה בטלוויזיה, רואים נוסע שהגיע באיחור לשדה התעופה, ומתלבט כיצד להספיק לקנות את כל המתנות שהטילו עליו מבלי לאכזב אף אחד. שופינג או טיסה? מעתה אפשר להוסיף לבחור הלחוץ אפשרות חדשה - עשה מעשה פרנקל. קח את המוצר, רוץ החוצה לבידוק, ובקש ממכר שלך לשלם עבורך איכשהו בקופה.
פרנקל דייק בתיאור שלו את התקרית – "מביכה". ובאמת מביך לחשוב על האופציה הזו בכלל. מי מאתנו היה מעלה אותה על דעתו? עיתונאים שניסו פה ושם לאורך הפרשה להזדהות עם המקרה כדי להוסיף צבע לדיווחים או סתם כדי להבין, הצליחו לכל היותר לשלוף חוויות מעברם של יציאה החוצה מהחנות בהיסח הדעת מבלי לשלם. פדיחה. אבל אף אחד לא הצליח להגות את השיטה הפרנקלית הזו, של רוץ לדרכך עם המוצר והאצל סמכות לתשלום על קולגה.
כמו פליטת פה פרוידיאנית, גם התקרית המביכה והמשונה הזו מאפשרת הצצה למתרחש בראשו של אדם בדרג בכיר כמו פרנקל, שפשוט מרשה לעצמו את מה שהציבור הרגיל והממושמע בכלל לא מעלה על דעתו. עכשיו גם מובנת לחלוטין התגובה שלו, והשכנוע העצמי העמוק שנעשה לו עוול. איך כולם, גם בהונג קונג וגם בעיתונות הישראלית, לא מבינים כיצד אדם בדרג שלו מתנהל? איך מעיזים לעצור אדם כל כך עסוק שרץ לטיסות, בעניינים גשמיים כמו תשלום? אדרבה, ברגע שכולם יבינו כמה הטיסה הייתה חשובה וכמה הוא חשוב כולם רק יחזרו בהם ויבקשו ממנו סליחה שהעזו לחשוב שהוא לא חשוב.
פרנקל לא מתגלה כגנב או כסחבן או כעבריין. ממש לא. הוא פשוט מתגלה כאדם המתנשא על הציבור. האם הוא היחיד שמתנהל כך? ודאי שלא, רוב הסיכויים שזו הנורמה במחוזות האלפיונים העליונים שבהם הוא מסתובב. סיפורים ברוח דומה על מיטב מנהיגינו כבר נשמעו בעבר, והפכו למעין קוריוזים שלא מנעו מאתנו לבחור בהם שוב. צריך להודות שגם לציבור היה נוח לעשות הפרדה בין התנהלות מקצועית להתנהלות פרטית של בכירינו ונבחרינו. יש בזה טעם של ארגון טוב וסדר. כך הגבולות ברורים והמציאות פחות מורכבת. מהבחינה הזו פרנקל יכול בצדק לחוש שהוא נצלב על מה ש"עושים כולם". אבל אולי אלה ניצני השינוי. אולי הציבוריות החדשה של עידן השקיפות מאפשרת לנו לדרוש יותר צניעות גם מבכירינו. אולי יתגלה שאפשר לשבור את חומות ההגנה המדומיינות שמקיפות אותם ונותנות להם אשליה שהם מורמים מעם. החלק הרע של השקיפות הזו הוא התעסקות מוגזמת בפרטים הקטנים, סכנת חדירה לפרטיות, הפצת שמועות זדוניות, ובכל שקשור לעבודה עיתונאית – גם הרבה זחיחות וארסיות שלא במקומה בשל תחרות פנימית. אבל החלק הטוב הוא ערבוב בריא בין החיים המוסריים והאתיים הפרטיים והמקצועיים של אנשים בדרגים העליונים ביותר. לא יקרה כלום אם בתחום הזה נחזיר את הבושה ללחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה