"איך משיגים נשים יפות"

כיתוב זה הופיע על שער מוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות' (21.3.14). הקוראים הוזמנו לגלות את התשובה לשאלה זו ולעוד שאלות מעניינות, בראיון שערך יהודה נוריאל עם שלומי שבן, והתפרסם בתוך הגיליון.

קראתי את הראיון בהשתאות קלה. שלומי שבן ויהודה נוריאל נתפסים כאנשים שנמצאים בשפיץ התרבותי, עם אצבע על הדופק התל-אביבי ומודעות עצמית מתוחכמת. אותם לא צריך ללמד פרק בהלכות PC. שבן אינו בדיוק קולו של הדור הישן  ונוריאל אינו חושש לשאת דגלים חברתיים, מדוע אם כך התוצאה שהתקבלה היתה כה שמרנית ?

כשאני מדברת על שמרנות, אני מתכוונת להתעסקות הלהוטה במראה של יובל שרף ובמראה של נשים בכלל באופן שהתכתב עם שנות השישים. נוריאל לא מפספס הזדמנות להעריץ את שבן על בנות זוגו היפות לדורותיהן, ושניהם ביחד יוצאים מגדרם כדי להחמיא ליופיה של יובל שרף. מתיקות השפתיים עושה נעים,  הרי מדובר במחמאות, אז מה הבעיה?

 

הבעיה לטעמי אינה בהחמאה ליופיה של שרף, הבעיה היא שיופיה הוא הדבר היחיד שנידון בכתבה בקשר אליה, ושמהדיון ביופי הנשי בכלל עלתה ההנחה הסמויה שמדובר בנכס נשי שגברים צורכים אותו ונהנים ממנו, שכן יש בו כדי לתרום ליוקרתם. הראיון היה רצוף באזכורים סחבקיים, מפרגנים וחביבים, שבהם שב והודגש המוניטין של שבן בבנות זוג יפות, והעובדה שהוא זוכה בנקודות על יופיה של בת-זוגו הנוכחית.
 

גם אם המשולש שבן-נוריאל-שרף מרוצים מאוד מהאופן שבו כל אחד מהם הצטייר בכתבה (נוריאל כמעריץ של כישרונו של שבן להשיג נשים יפות, שבן כמעריץ את יופיה של אשתו, ושרף כמושא הערצה על יופיה), וגם אם אף אחד ממש לא נפגע משום אמירה, עדיין יש מקום להאיר את הצד האחורי של האידיליה, הצד שמקרין על הטנגו הזה שבין גברים לנשים, ורומז על הציפיות - מי אמור להביא מה לשולחן הזוגיות, איזה נכס נחשב יוקרתי, ומי מתהדר בנכס היוקרתי.
 

כשגברים מדברים על יופי נשי בהאדרה מופרזת שמלווה בהקטנת עצמם, משל לא נותר להם אלא לכרוע ברך ולסגוד, קל להתפתות למחשבה מדובר בהפגנת כבוד והכרה בערך, אך בפועל יש להערצה הזו מחיר. גליק ופיסקה הם צמד חוקרים שידעו לתת שם לסקסיזם המוסווה במחמאות ואף לבנות לו מדד תקף שנקרא "סקסיזם אבירי". זהו גלגול מודרני יותר של הסקסיזם העוין המוכר כדיכוי בוטה. סקסיזם אבירי לעומת זאת, מתאפיין בעמדה פטרנליסטית חיובית כלפי נשים. בתפיסה ש"נשים הן נהדרות", אפילו טובות יותר מגברים, יצורים כמעט אלוהיים, תוך המעטת המין הגברי מולם. אולם כחלק מהאידיאליזציה יודגשו תכונות נשיות מסורתיות כמו יופי והקרבה, והרצון להתנגד לכך ינוטרל בזכות ההנאה מההערצה.  כשהערך מוצמד למדד המראה והיופי, כדאי גם לנשים לחשוב שוב, האם זה המטבע שאנו רוצות לנקוב בו את ערכנו?

שבן מצדו טורח להדגיש עד כמה מראהו הכעור, לדבריו, לא מאפשר לו לגמול לשרף באותו מטבע. לקורא ולמראיין נותר רק לחייך בביטול. אנחנו לא חוששים לרגע ששרף יצאה נפסדת. ברור שאתה שווה! הרי אתה כל כך מוכשר! ויוצא עם כל הבחורות היפות! ברי לנו ששבן לא אמור לגמול על יופי ביופי משלו. הוא אמור להביא לשולחן הזוגיות את הערכים האחרים. כישרון, ביצוע, חוכמה, כתיבה, ו-כסף. שבן עצמו ניסח היטב את המשוואה, כשתיאר מה לדעתו חושבים עליו זרים: "בחור שנראה ככה עם בחורה כזו? הוא בטח נורא עשיר".

החלוקה הקלאסית של משאבים בין המינים, נשים - פריון ויופי, גברים - כוח וכסף, עתיקה ומוכרת, ומן הסתם ודאי יש רבים הסבורים שאין רע בכך, וכדאי אפילו לשמר אותה שכן היא דרך הטבע. אבל אני חושדת שגיבורי הראיון אינם נמנים עם אלה, ודווקא משום כך מעניין לראות כיצד המשוואה הזו חיה וקיימת במחוזות הליברלים ביותר, ובאיזה מסווה.

 

הנה ריכוז מרבית הציטוטים מהכתבה בנושא:

כיתוב התמונה של שרף שהוא גם ציטוט משיר של שבן עליה: "היופי שלה מכאיב"

נוריאל בתיאור מקדים לשבן:  "תמיד עם הבחורה הכי יפה"

נוריאל מקשה על המראה של שבן: "אז ככה בטעות יצא לך להיות עם הבחורות הכי שוות?"

שבן מצטדק: "לא טענתי שאני לא אוהב בחורות יפות, מי לא?"

שבן מצטט פילוסופיה: "נשים לא רוצות גברים יפים, נשים רוצות גברים שהיו להם נשים יפות".

שבן מקפיד על שם התואר לזוגתו : "זה שאתה רואה אותי 'פעם ב-' עם אשתי היפה באיזו מסעדה זו תמונה חלקית מאוד"

שבן על ההנאה שבצפייה בבת זוגו : "אני רוצה לראות אותה מדגמנת כי זה מסב לי עונג"

שבן מסכם את הרהוריו : "וכל הדרך אני מסתכל עליה ואומר איזה עצבנית ויפה היא".

נוריאל מעריץ1: "נו, הביטחון העצמי הזה, כמו עם הבנות"

נוריאל מעריץ2: "אז איך בכלל אדם עם כזו מודעות עצמית עושה את המוב כלפי הבחורות הכי יפות?"

חשוב להדגיש שלא הדמויות האמיתיות מעניינות כאן, אלא הייצוג שלהן. שרף היא "הנשים היפות", שבן הוא הגבר שמשיג "נשים יפות", ונוריאל הוא הגבר שרוצה ללמוד איך להשיג "נשים יפות". עכשיו צאו וסיפרו את שלל הקומדיות הרומנטיות שזו תכליתן.

הגישה שנשים יפות הן מצרך שגברים צריכים להשיג ולצבור כדי להאדיר את יוקרתם אינה מפתיעה כשלעצמה, מה שמפתיע הוא לראות את התפיסות האלה שגורות וצפות בקרב אנשים שלו היו נשאלים על כך ישירות, היו שוללים זאת מכל וכל. אין לי עניין לבוז לשבן או לנוריאל או לתבוע את עלבונה המדומיין של שרף, אני בטוחה שאין צורך בכך החשיבות היא בהכרה עד כמה תפיסות מסורתיות על שני המינים עמוקות ומושרשות בנו, ועתידות לצוף בשיח התמים ביותר, בעל הכוונות הטהורות ביותר. דומה שלא התחלנו עדיין לגרד את השכבות של הנחות המוצא על יופי נשי כנכס גברי, והלכי הרוח החברתיים שנגזרים מכך. בתור התחלה אוכל להציע להצמיד את השאלה איך משיגים נשים יפות לשאלה איך משיגים גברים עשירים. עתה, מי שמתרעם מאחת מהשאלות ראוי שיתרעם גם מהשנייה.