הזיית האל

סיכום ערוך לספרו של ריצ'רד דוקינס - The God Delusion

נושא קיומו של האל מלווה את התפתחות התודעה האנושית בהקבלה כה רציפה, המעוררת את החשד שאין לו קיום מחוצה לה. ריצ'רד דוקניס, ביולוג אבולוציוני ואתאיסט פעיל, מוריד את הכפפות ומגייס את כל השכלתו הרחבה וכשרון כתיבתו לפריסת עמדתו הברורה והנחרצת המאששת חשד זה, ובכך משמש פה לרבים שלא התברכו ביכולותיו או בתעוזתו, ולכן כשלו לבטא את שניסח בלשון בהירה וצלולה: אלוהים הוא פרי יצירתו של האדם.

כבר בילדותי סברתי לתומי שכולם, כמוני, רואים בסיפורי התנ"ך על כל הניסים והנפלאות השזורים בהם, מטאפורת ענק לסיפור היסטורי טבעי. חיפשתי ספרים של התנ"ך כהיסטוריה כדי ש"יגלו לי את האמת" על מה שהיה שם פעם, לפני שמספר דרמטי ריפד את העובדות היבשות במעטה עבה של סיבתיות תיאולוגית, שעיקרה אל נוקם ונוטר ובן אנוש נענש. חשבתי שכולם ודאי רוצים לדעת את מה שמקובל היום לכנות "מאחורי הקלעים של הסרט", ולא להסתפק בגרסת הבמאי. אלא שגיליתי, ודי מאוחר עליי לציין במבוכה, שרבים לא רואים זאת כך, והפרשנות ההיסטורית לא כל כך מעניינת אותם כמו הפרשנות הדתית. לא "איזו רעידת אדמה גרמה למבול" אלא "מה אלוהים אומר לנו באמצעות סיפור המבול", וכך הלאה.

כיום אני יודעת שהתגבשתי כאתאיסטית עוד בטרם הבנתי מה פירוש המילה. ספרו הנוכחי של דוקניס עזר לי להתמקם בהקשר יצוק ומגובש, ויעשה שירות דומה לכל מי שמגדיר עצמו כאתאיסט, חילוני, הומניסט, חופשי, וכל הגדרה אחרת שצומחת בימים אלה, שכן שלא כמו תיאולוגים עם ותק של אלפי שנות אמונה, אנו החילוניים עדיין מגדירים לנו מסגרת ושפה, וזה בסדר, אין צורך להתנצל על כך. חלוציות היא עבודה קשה.

עבודה קשה הייתה גם לסכם 500 עמודים מבלי לאבד יותר מדי בדרך, מה גם שכוחו של הספר בדוגמאות, באסמכתות, בציטוטים ובעובדות שהוא מציג. כל אלה חוברים ביחד ליצירת תמונה מקיפה ומדעית, שכל ניסיון לתמצת אותה בהכרח מעקר מכוחה ועושה לה עוול, לכן אני מקווה שסיכום ערוך זה לא ייתפס כעומד בפני עצמו אלא ישמש כזרז מסקרן לקרוא את הספר המלא.

בחרתי להביא אסופת ציטטות שמורכבת ברובה מהשאלות החדות ששואל דוקניס, כמו גם מעיקרי התשובות שהוא מספק. הרשיתי לעצמי לשנות מעט את סדר המובאות, ופה ושם גם שיניתי מעט את נוסח הציטוט, אך מדובר בשינויים מינוריים שנועדו לנוחות הקריאה בלבד. כמו כן אני מודה שלא תמיד הקפדתי לציין את הקרדיט לבעל הציטוט כפי שזה מופיע בספר. עם זאת לא שיניתי דבר מהרעיונות המקוריים, ובמקומות שביקשתי להביא את דעתי האישית, עשיתי זאת בסוגריים מרובעים.

אי אפשר להתעלם מהנימה המתריסה של הספר. דוקינס אינו חש מחויב ללשון רכה ומפייסת או לנימוס גרידא. להיפך, הוא בוטה, עוקץ ואירוני במשימתו להעברת המסר. את אלה הרואים בכך פגיעה שאין עליה מחילה אפנה לתשובתו, המופיעה במובאה הראשונה שלהלן.

הספר מעניק הן את המילים והן את העובדות לכל אדם שאינו מסתפק בתחושה אישית מעורפלת אלא מבקש להישען על ניסוחים בהירים וריאלים. חלקים רבים בו מתייחסים לקצוות, בריאתנים מול דרוויניסטים, ולמתרחש בארה"ב ובאנגליה, אבל אין בכך כדי לפגוע ברלוונטיות הדיון הכללי בנושא בכל מקום בעולם.
=============================

על זכויות היתר של הדת:מדוע לגיטימי לגמרי לתמוך בלייבור/שמרנים, רפובליקנים/דמוקרטים, מודל כלכלה זה או אחר, מקינטוש/חלונות, אבל להחזיק בדעה על איך החל היקום ומי ברא אותו זה כבר לא, זה קדוש. התרגלנו שלא לאתגר רעיונות דתיים (דוגלאס אדמס).

לו היו אמונות גזעניות דוגמת האפרטהייד מכריזות כי הן עושות זאת בשל ציווי דתי – היו עוזבים אותן לנפשם.

מדוע נהוג להפריד בין תחום הדת למדע, בתואנה שיש שאלות שאין למדע אפשרות לענות עליהן ושם נדרשת התיאולוגיה. אם יש שאלות שהן מעבר להשגתו של המדע, ללא ספק הן מעבר להשגת התיאולוגים. איזו מומחיות יכולים תיאולוגים להביא עמם לשאלות קוסמולוגיות מעמיקות, שמדענים אינם יכולים להביא?

הידיעה שיש אלוהים וההכרות הקרובה עמו עוד לפני 2000 שנה עומדות בסתירה גמורה לכל מה שידוע לנו על הידע האנושי לפני אלפיים שנה. אם כבר אז ידעו מה שעדיין לא הוכח היום, וברמה כזו גבוהה של דיוק ופירוט, כיצד לא ידעו את מבנה האטום, ואת פונקציית הגל? כיצד הידע על האל ורצונותיו הגיע לרמה כה מתקדמת בעוד שכל שאר התחומים כמו רפואה כימייה פסיכולוגיה היו עוד בחיתולים?

קנקן התה של ברטראנד ראסל (1952): "הרבה אנשים אדוקים בדתם סבורים שעל הספקנים להפריך את הדוגמות המקובלות ולא שעליהם, האדוקים, להוכיח אותן. זו כמובן טעות. אילו אמרתי שקנקן תה זעיר מכדי להיקלט במיקרוסקופ מחרסינה מקיף את השמש איש לא יוכל להפריך את דבריי". קנקן התה מייצג אינספור דברים שקיומם אינו מתקבל על הדעת אך אינו ניתן להוכחה.

האם כל אותם תיאולוגים המתייחסים בביטול להוכחות מדעיות יתייחסו באותו ביטול להוכחה מדעית בדבר העובדה שישו נולד מרוח הקודש? אפשר להיות בטוחים שכל ראייה התומכת באמונה הדתית תתקבל בהתלהבות.

שלוש הדתות האברהמיות עוסקות באל אישי, שניחן באיכויות אנושיות. גרסה "נאורה" יותר היא האלוהים הנשגב שתכנן את העולם לפרטי פרטיו, החל מהמפץ הגדול, ואז יצא לגמלאות ומאז נעלמו עקבותיו. זה אלוהי הדיאיסטים, שפעם היו בצד של האתאיסטים והיום יותר קרובים לתאיסטים, בכך שהם מאמינים באינטלגנציה עליונה שבראה את היקום.

אז מי ברא את אלוהים?הישגים טכנולוגיים של חוצונים מתקדמים ייראו לנו על טבעיים כפי שההישגים שלנו ייראו לאיכר מימי הביניים. "כל טכנולוגיה מתקדמת די הצורך, אין דרך להבחין בינה לבין כישוף" (ארתור סי קלארק). באיזה מובן אם כן חוצונים מתקדמים לא יהיו אלים? במבחן מוצאם. הם לא יהיו אלים אם התפתחו מישות מורכבת פחות.

האבולוציה מלמדת אותנו שדברים מורכבים ומתוחכמים באים אחרי פחות מורכבות. לכן, כל אינטלגנציה יוצרת שהיא מורכבת מספיק כדי לתכנן דבר כלשהו, מגיעה לכלל קיום רק כתוצא אבולוציוני של תהליך אבולוציוני מתמשך.

5 ההוכחות של תומאס אקווינס מהמאה ה-13:3 הראשונות מבוססות על רגרסיה, ומניחות שאלוהים חסין מפני רגרסיה [אף אחד לא ברא אותו]. למה?
הטיעון הטלאולוגי – הטיעון מתוך התכנון: טיעון שדרווין העמיד מולו את תורת האבולוציה [יוסבר בהמשך].
הטיעון האונטולוגי – "אם היש המושלם לא קיים הרי שהוא לא מושלם, רק יש שקיים יהיה מושלם באמת". הטיעון נשען על ההנחה שקיום = מושלמות. או לפחות שקיום טוב מהיעדר קיום. באותה מידה אפשר להגדיר שהישג מופלא הוא בריאה על ידי מי שכוחו מוגבל. כך שככל שאלוהים מוגבל יותר כך הוא נשגב יותר, עד כדי אלוהים שלא קיים, שהוא הנשגב ביותר!

הטיעון של פסקל:האמינו באלוהים גם אם הסבירות לקיומו נמוכה. אם טעיתם אין זה משנה, אם צדקתם – תזכו לאושר נצחי. טיעון כל כך בעייתי שכן הוא מדבר בזכות העמדת הפנים באמונה מתוך אינטרס. מי שבוחר לנקוט טקטיקה זו מוטב לו שלא יהיה מאמין באלוהים יודע כל, שכן אז אלוהים יגלה מיד את העמדת הפנים.
למה בכלל אנו מקבלים בנכונות שכזו את הרעיון שהדבר היחיד שצריך לעשות אם מבקשים לרצות את האלוהים הוא להאמין בו? מה כל כך מיוחד במעשה האמונה? למה שאלוהים לא יגמול על טוב לב, נדיבות, צניעות או כנות? ומה אם אלוהים הוא מדען שבעיניו חיפוש כן אחר האמת זו המידה הנעלה ביותר, וביננו, מתכנן כזה יקום חייב להיות מדען, לא?
האם אין זה סביר שאלוהים יכבד את הסקפטיות של הלא מאמין עקב חוסר ראיות יותר מאשר יכבד את המאמין עקב פחדנות ופרגמטיות?

הטיעון מתוך אי הסתברות:"ההסתברות לכך שחיים הופיעו על פני כדור הארץ אינה גדולה מהסיכוי שהוריקן החולף על פני מגרש גרוטאות ירכיב מהן במקרה בואינג 747".
הדוגלים בטיעון זה סבורים שהברירה הטבעית מבוססת על מקריות ולכן משווים אותה למקריות, בעוד שהאמת היא הפוכה. אלוהים הוא הבואינג 747. אם דברים מורכבים לא יכולים להיווצר במקרה כך גם אלוהים נוצר מתכנון.
אבל תכנון הוא לא האלטרנטיבה למקריות. האלטרנטיבה למקריות היא האבולוציה. תכנון ומקריות, שניהם נכשלים כפתרונות לטענה של אי הסתברות. הברירה הטבעית היא פתרון אמיתי בזכות היותה תהליך מצטבר, המפרק את אי ההסתברות לפיסות קטנות, כל אחת רק קצת לא סבירה ולכן היא מתרחשת. בריאתנים עיוורים לכוחה של ההצטברות בהתמקדותם בתוצאה הסופית: או שהעין רואה או לא רואה. או שהכנף עפה או לא. אבל במציאות יש הרבה מאוד מצבי ביניים. יש עין שרואה מטושטש ויש כנף שרק מאיטה את הנפילה מהעץ.

כל מורכבות שלא ניתנת לרדוקציה היא מצב זמני מתוך חוסר ידיעה מספיק, שייפתר בעתיד. אי ידיעה אינו כשלון של המדע, הוא המנוע המקדם אותו. לכן כל פער שקיים כיום בין הידע למציאות, סביר שיתמלא בעתיד, בתנאי כמובן שלא יתמלא בחומרי דת ואמונה.

יש חיבור מצער בין הצורך המיתולוגי של המדע לחפש ולסמן אזורים של חוסר ידיעה כדי לכוון אליהם את המחקר, לבין הצורך של התכנון התבוני לאתר אזורים כאלה כדי להכריז על ניצחון בעקבות מחדל. העובדה שהתכנון התבוני אינו מסוגל להציע ראיות מעצמו אלא רק משגשג כיבלות בפערים הקיימים של הידע המדעי מצערת מאוד.
מעברים אבולוציונים רבים מתועדים בצורה נאה בסדרה רצופה למדי של מאובנים המשתנים בהדרגה. בין לבין קיימים הפערים המפורסמים, חביבי הבריאתנים, שרואים בכל פער הוכחה, בשעה שמעולם לא התגלה מאובן בשכבה לא נכונה – שזו תהיה ההפרכה הנכונה.

התגובה לתופעה ביולוגית מורכבת שאין לה הסבר עדיין, צריכה להיות כמו תגובה למעשה קסמים: אנחנו יודעים שאין זה נס, וכי כל מה שחסר לנו זה מידע.
טיעון מרכזי הוא בדבר אי סבירות מוצא החיים:אירוע חד פעמי עם סבירות כה נמוכה חייב להיות מתוכנן. האמנם? יש מיליארד מיליארדים של כוכבי לכת ביקום. גם אם אנו יחידים בו, הרי שמספר עצום זה תואם לסבירות הנמוכה הנדרשת, של אחד למיליארדי מיליארדים. והאמת, שהמספר כה עצום שיש סיכוי שזה קרה בעוד מקומות. חשוב להבין שהסתברות נמוכה זו מתייחסת למוצא החיים בלבד, ולא לגיוון העצום שלהם היום, שאין לו קשר לסטטיסטיקה אלא לברירה טבעית.

מרטין ריס מונה 6 קבועים יסודיים שמקובל לחשוב כי הם תקפים בכל היקום, וכל אחד מהם חייב להיות בערכו המדויק כדי ליצור יקום ידידותי לחיים. התיאיסט יטען שאלוהים כוונן 6 מספרים אלה בדייקנות, דבר ששוב יעלה את השאלה ומי כיוון את אלוהים למשימה מורכבת זו. פיסיקאים כמו ריס סבורים שהיקום ש-6 קבועים אלה מגדירים אינו היקום היחיד. אפשר שישנם יקומים רבים המתקיימים במקביל בתוך מולטי יקום או שהיקום היחיד מתכווץ ומתרחב, נוצר וקורס, במחזוריות אינסופית כך שהחוקים והקבועים מתאפסים בו. סמולין בספרו "חיי היקום" (1997) מתמקד בתיאוריה לפיה יקומים צאצאים נולדים ליקומים הורים באמצעות חורים שחורים ועם תורשה עוברת בנוסח דרווין.

אין ספק שתיאוריית מולטי יקום טובה יכולה לעשות למען הפיזיקה את מה שתיאוריית דרווין עשתה לביולוגיה.

אבל למה הדת כל כך נפוצה?העובדה שהדת היא כל כך נפוצה משמעה ככל הנראה שהיא פועלת לתועלתו של משהו, אבל אין זה חייב להיות תועלת הגנים שלנו. דן דנט מזכיר לנו שהנזלת הרגילה נפוצה בקרב בני אדם ממש כמו הדת, ובכל זאת לא היינו מנסים לטעון שהנזלת מועילה לנו. כמו כן, "העובדה שאדם מאמין מאושר יותר מאדם ספקן אינה משמעותית יותר מהעבודה שאדם שיכור מאושר יותר מאדם פיכח".

התנהגות דתית יכולה להיקרא התנהגות אנושית אוניברסלית, ממש כמו התנהגות הטרוסקסואלית, אבל אין ספק שמאפיינים אוניברסליים מחייבים הסבר דרוויניסטי.
האם הדת היא פלצבו המאריך חיים על ידי הפחתת מתחים? יכול להיות, אם כי יש לבחון במקביל את כל המתחים שהיא מעוררת.

הסבר הצורך בדת כתופעת לוואי אבולוציונית:הברירה הטבעית מובילה לבניית מוחות של ילדים עם נטייה מולדת להאמין לכל מה שהוריהם או זקני השבט אומרים להם. צייתנות מלאת אמון זו היא דרך רבת ערך לצורך הישרדות. אבל הצד האחר הוא נכונות כנועה להתפתות להאמין, תוצר הלוואי הבלתי נמנע.
על פי הדגם הזה עלינו לצפות שבאזורים גיאוגרפים שונים יימסרן לאורך הדורות אמונות שרירותיות שונות, שלאף אחת מהן אין בסיס עובדתי – ואכן זה כך!

הפסיכולוג פול בלום, תומך נוסף ברעיון הדת כתוצר לוואי, הצביע על נטיית ילדים להיות דואליסטים [מפרידים בין גוף לנפש]. הדואליסט נוח להאמין מאשר המוניסט. כלומר הנטייה הדואליסטית, ומכאן הנטייה לאמונה, מובנית במוח.
ייחוס תכלית לכל דבר מכונה טלאולוגיה. הילדים הם טלאולוגים טבעיים, ורבים מהם אינם מתבגרים מנטייה זו.

הטיעון שדת נחוצה לקיום המוסראם אין אלוהים, למה שנהיה טובים? זו שאלה שבה האדם הדתי יורה לעצמו ברגל. אם אתה מקבל שבהיעדר אלוהים היית שודד, אנס, רוצח, אתה מסגיר את עצמך כאדם לא מוסרי וכדאי להתרחק ממך, ולהיפך, אם אתה אדם טוב ומוסרי גם אם אינך מאמין – הרי שזה שומט את הבסיס לטענה שאלוהים הכרחי כדי שנהיה טובים. למרבה הצער, אנשים דתיים רבים אכן סבורים שהם טובים רק בזכות הדת, כתוצאה מניצול שיטתי של הדת את רגש האשמה האישי שלהם. אם הסיבה היחידה שבגללה אתה מנסה להיות טוב היא לרצות את האלוהים ולקבל את שכרך ממנו, או כדי להימנע מלהכעיס אותו ולהיענש על ידו, זה לא מוסר. זו פשוט חנופה.

רוב האנשים החושבים יסכימו שמוסריות ללא עין מפקחת, גבוהה יותר ממוסריות שמבוססת על שכר ועונש.

[מטפלים ואנשי חינוך מכירים היטב את התיאוריות הביהביוריסטיות, המסבירות כיצד הענשת הילד אינה מצליחה לייצר שינוי אמיתי בהתנהגות, שכן בהיעדר איום העונש ההתנהגות הקודמת חוזרת ומשתלטת. לעומת זאת, חיזוקים חיוביים ושליליים כן מצליחים להיות מופנמים לכדי שינוי התנהגותי. יוצא מכך, שאדם דתי סבור שמה שאינו נכון בין הורים לילדיהם הופך לנכון כשמדובר בין אלוהים לאדם בוגר, שאז העונש הוא כלי יעיל ורצוי.]

הפילוסוף קאנט ניסה לגזור מוסר מוחלט ממקורות לא דתיים: "פעל תמיד על פי אותו כלל פעולה שתוכל לרצות שיהיה חוק אוניברסלי".

כיום מתחלקים הפילוסופים של המוסר לדיאונטולוגיסטים המאמינים בטוב ורע אבסולוטים [דיאון = חובה, תורות המתמקדות בתפיסת החובה המוסרית, יש דברים שחייבים לעשות ויש דברים שחייבים לא לעשות] ולתוצאתנים – השופטים טוב ורע לפי התוצאה, באופן פרגמטי יותר.
המוסר הדתי קרוב מאוד לדיאונטולוגיסטים, האבסולוטים. אבל גם אם הוא נותן מסגרת מוצקה למוסר, האם מי שטוען שהוא שואב מוסר מספרי הקודש אכן עושה זאת?
בואו נבחן זאת:
כתבי הקודש הם מקור למוסר וכללי חיים בשתי דרכים: הוראות ישירות ודוגמה אישית. כשבוחנים את כתבי הקודש, שהם אוסף שלוקט ונערך במשך מאות שנים על ידי כותבים רבים, מתקבלת תמונת מוסר מאוד משונה. תיאולוגים נרגזים ימחו שהיום לא מתייחסים יותר לתנ"ך כפשוטו. אבל אם בוחרים ומלקטים ומחליטים מה לקחת כפשוטו ומה כסמל אלגורי, הרי שגם החלטת האתאיסט לנהוג על פי צו מוסרי זה או אחר לגיטימית. כלומר, אם אנחנו מלקטים ומפרשים סיפורים מחרידים כמו פילגש בגבעה או עקדת יצחק, הרי שאנו עושים זאת על פי קריטריון עצמאי כלשהו, חיצוני לכתבי הקודש, ומן הסתם זמין לכולנו, דתיים ואתאיסטים כאחד.
דוגמה נוספת, סיפורה של בת יפתח - עובדה היא שבימינו, הפרת נדר נראית חטא פעוט יותר מהעלאת בתך קורבן וממסירתה לאנסים. מה אם כן מקור המוסר המודרני הזה? מה בכלל הביא את השינוי ביחס לנשים? המוסריות המודרנית אינה בתנ"ך, בוודאי שלא בסיפוריו.

ישו הוא שיפור מוסרי לעומת האל האכזר של התנ"ך. ישו מוכיח את התיזה שאיננו שואבים את המוסר מכתבי הקודש. "הפנו את הלחי השנייה", "השבת נבראה למען האדם לא האדם למען השבת". אם כי ערכי המשפחה שלו מעט מפוקפקים. אך הבעיה היא בדוקטורינה המרכזית של הנצרות העוסקת בכפרה על חטא קדמון. חטאם של אדם וחווה העובר מדור לדור. רציחתו של ישו אמורה להיות כפרה לחטא לכל דורות העבר והעתיד. אם כך אין להאשים את יהודה איש קריות שמילא תפקיד קוסמי כה חשוב בתוכנית האלוהית.
כל מצוות התנ"ך מתייחסות בעצם לקבוצת הפנים של יהודים בלבד. הנטיות החזקות של האנושות לנאמנות פנים קבוצתית ועוינות חוץ קבוצתית היו ללא ספק מתקיימות גם בהיעדר דת. מספיק להסתכל על אוהדי כדורגל, ויש גם שפות, גזעים ושבטים, אבל הדת מעצימה ומחריפה את הנזק בעצם החינוך לערכים אלה, בטאבו, בהפחדה [הייתי מוסיפה שהעובדה שהחברה האנושית מאופיינת מעצם טיבה בנאמנות לקבוצות פנים ועוינות לקבוצות חוץ, גם בלי קשר לדת, רק מעלה ביתר שאת את החשד שהכסות הדתית שיש לכל הנושא הזה (עם נבחר וכדומה) מקורה בתכונה אנושית ותו לא].

מה מכתיב את המוסר? רוח הזמן. "צייטגסט". העבדות חוסלה, האשה זוכה להכרה (במערב), ילדים לא אמורם להועלות כקורבן, וכל זה לאחרונה. ביולוגים מתקדמים מתקופתו של דרווין דוגמת תומס הנרי הקסלי מצוטטים כרואים באדם הלבן עליון על השחור, וזה מובן לחלוטין ברוח התקופה שלהם. ציד חיות לא יתקבל היום כמו פעם. שימור הסביבה הוא ערך חדש. רוח הזמן נעה בלי הפסק, ויחד איתה מה שמקובל מוסרית, והיא עושה זאת ללא תלות בדת.
על פי החוק האיסלאמי, העונש על כפירה הוא מוות. גם בתנ”ך העונש על חילול השם הוא מוות, אבל בניגוד ליהדות, האיסלאם עדיין מיישם זאת. בשם הנצרות עדיין יוגשו תביעות על חילול השם, פשע שנמצא בספר החוקים של בריטניה. המונח טאליבן אמריקני קורם עור וגידים ונותן המחשה מפחידה של איך נראו החיים בתקופת התנ”ך.

אלן טיורינג, מתמטיקאי בריטי גאון, ממניחי יסודות מדעי המחשב וממפצחי האניגמה, הורשע בפלילים בשל היותו הומוסקסואל, נאלץ לבחור בין מאסר להזרקת הורמונים, ושם קץ לחייו. גם כיום, כשמקשיבים להתבטאויות הנוצריות הפונדומנטליסטיות הנוכחיות על הומו סקסואליות, קשה שלא להבחין ברוח החסד הנוצרית הנפלאה השורה עליהם!

על הפלות: מעניין שרבים מאלה שמתנגדים בלהט הגדול ביותר לשלילת חיים מעוברים נראים נלהבים יותר מהרגיל מהאפשרות לשלול חיים של אנשים בוגרים. הפלה אינה מונעת חיים פוטנציאליים יותר מאשר הינזרות ממין מונעת. הפוטנציאל הלא ממומש יכול להתהוות לכדי היטלר או בטהובן באותה מידה. גם התנגדות לאונס היא רצח של פוטנציאל על פי הגיון זה.

הפוליטיקאים המערביים שלנו נמנעים בכל מחיר מלהזכיר את המילה דת ובמקום זאת מאפיינים את הקרב שלהם כמלחמה בטרור. כאילו הטרור הוא מעין רוח או כוח עם רצון ודעה משלו או שהמניע של טרוריסט הוא רוע טהור. אבל הטרוריסטים אינם פסיכוטים. הם אידיאליסטים דתיים ומבחינתם רציולנים לגמרי. הם רוצים מות קדושים. הם מאמינים בפועל במה שהם מצהירים שהם מאמינים. האשם הוא בדת, לא בקיצוניות של הדת. היכולת הזו מובנית בדת ולא בשוליים שלה. יש עוד תופעות שיוצרות קיצוניות כמו אהבה פטריוטית למולדת או לקבוצה אתנית, כמו טייסי הקמיקזה. אבל ללאומנות דתית יש כוח עז במיוחד להשתיק כל טיעון רציונלי שבדרך כלל גובר במקרים האחרים. חלק מכך טעון בעובדה שאמונה אינה מעודדת הטלת ספק.

מילים פוגעות פחות מפגיעה פיזית. האמנם? רק אם אתה לא מאמין למילים. אם כל חייך אמרו לך הוריך מוריך וכמריך שהחוטאים נשרפים בגהינום (או שאשה היא רכוש בעלה) בהחלט עולה המונח "התעללות בילדים". הפחד מאש הגהינום יכול להיות ממשי מאוד אפילו אצל אנשים רציונליים. אותם אנשים צריכים להבין שאיומי הגהינום הוגזמו לכדי ממדים כאלה רק כדי לאזן את המופרכות המוחלטת שלהם.

התפקידים שממלאת הדת:
האם הדת ממלאת פער נחוץ מאוד? יש הטוענים כי קיים במוח פער בצורת אלוהים שנחוץ מאוד למלא אותו. צורך פסיכולוגי שחייב לבוא על סיפוקו בין אם אלוהים קיים ובין אם לאו. אבל האם ייתכן שאלוהים סותם פער שמוטב אילו מילאנו אותו במשהו אחר? אולי מדע, אמנות, חברות, הומניזם, או אהבה לחיים בעולם הממשי על פני העולם שבקבר. אהבת הטבע.

אם אנשים מאמינים באמת ובתמים שכל חיינו בעולם הזה הם פרוזדור לעולם הבא, או הכנה לגן עדן/ גהינום, מדוע הצער הנורא על מי שעומד למות? אם יש בך את האמונה הזו, המיתה אינה אלא מעבר מן החיים הזמניים האלה למקום הנכסף, וההגיון אומר שיש לאפשר אפילו המתת חסד או התאבדות, שכולם אמצעים שמעבירים אותנו ביתר קלות ומהירות למקום אליו האדם המאמין שואף.

הדת כמעניקה נחמהלפי הטיעון על הנחמה שמעניקה האמונה, חייב להיות אלוהים, מפני שאם לא היה, החיים יהיו ריקים, חסרי טעם, חסרי תוחלת, שממה חסרת מובן וחסרת משמעות. האם יש בכלל צורך להצביע על קריסתו של ההגיון כבר במשוכה הראשונה? אולי החיים באמת ריקים. להניח את ההיפך מכך משמעו להניח את אמיתותה של המסקנה שאותה אנו מנסים להוכיח. היקש מעגלי. יש משהו אינפנטילי בציפייה שמישהו אחר (הורים כשמדובר בילדים ואלוהים כשמדובר במבוגרים) יהיה אחראי להעניק לחיינו משמעות וטעם. בדומה לאנשים שברגע שהם נוקעים קרסול הם מסתכלים סביב ומחפשים מישהו שאפשר לתבוע אותו. מישהו אחר חייב להיות אחראי לרווחתי, ומישהו אחר חייב לשאת באשמה אם נפצעתי.
ההשקפה הבוגרת באמת, לעומת זאת, היא זו שעל פיה חיינו מלאי משמעות, שלמים ונפלאים באותה מידה שאנו בוחרים לנסות ועשותם ככאלה.

הנחמה שבמדענסו לחשוב עד כמה בני מזל אנו על היותנו חיים, לאור כמות צירופי הדנ"א האפשרית והעובדה שרוב רובם של בני האדם לא יוולדו לעולם. אם נבזבז ולו שנייה אחת משבריר הזמן שקיבלנו לחיות על פני רצף הזמן האינסופי, ונתלונן על היות חיינו אפרוריים עקרים או משעמים, האם לא יהיה זה עלבון גס כלפי כל אותם טריליונים שלא נולדו? שלא זכו בחיים מלכתחילה? נקודת המבט האתאיסטית היא אם כן מאשרת חיים ומעצימת חיים בלי להיות נגועה באשליה עצמית, במחשבות המגשימות את עצמן או ביבבות רחמים עצמיים של אלה המרגישים שהחיים חייבים להם משהו.

עלינו להכיר בכך שלדמיון שלנו, המותאם לטווח קנה המידה האנושי, אין שום סיכוי להתמודד באמצעיו הדלים עם קנה המידה המלא של היקום, החל מזעירות העולם הקוונטי ועד לענקות מרחקי הקוסמוס. דגלאס אדמס: "העובדה שאנו חיים בקרקעיתה של באר עמוקה של כבידה, על פני שטחו של כוכב לכת מכוסה גז המסתובב סביב כדור של אש גרעינית במרק מאה חמישים מיליון קילומטרים מאתנו, וחושבים שזה נורמלי, היא ללא ספק עדות מסוימת עד כמה הפרספקטיבה שלנו נוטה להיות עקומה".

הפילוסוף הגדול בן המאה העשרים, לודוויג ויטגנשטיין, שאל חבר שלו: "תגיד, למה אנשים מסכימים שטבעי שאנשים הניחו בעבר שהשמש מקיפה את כדור הארץ ולא שכדור הארץ מקיף אותה?" חברו ענה: "מה זאת אומרת, מפני שכך זה נראה, כאילו השמש מסתובבת סביב כדור הארץ". ויטגנשטיין השיב: "טוב, ואיך זה אמור היה להיראות כדי שהיה מובן שכדור הארץ הוא זה שמקיף את השמש?" [קחו רגע לחשוב על זה].

הסיבה שדברים מסוימים נתפסים אינטואיטיבית ואחרים לא היא שהמוחות שלנו הם עצמם איברים שעברו אבולוציה. המדע מלמד אותנו על הדברים המנוגדים לאינטואיציה זו. מרחיב את החרך הצר דרכו אנו רואים את העולם, חרך שמותאם לטווח קנה המידה הרלוונטי לשרידותנו, אך מנגד מגביל את מה שאנו מסוגלים לדמיין, ומקשה עלינו לתפוס כל מה שאינו ממשי וחומרי, כמו אלקטרון וכוח כבידה. מה שאנו רואים מהעולם האמיתי איננו העולם האמיתי כמות שהוא אלא מודל של העולם האמיתי, מבוקר ומתואם באמצעות החושים באופן שמועיל להתמודדות שלנו בחיים. כמו תפיסת הצבע, שהיא אך ורק פירוש מוחי לאורכי גל.

ברטרנד ראסל, מתוך מאמרו "מה אני מאמין", 1925:
"אני מאמין שכאשר אמות, אני אירקב, ודבר לא ישרוד מן האגו שלי. אינני צעיר ואני אוהב את החיים, אבל אני בז לאפשרות לרעוד מאימת המחשבה על היכחדות מוחלטת. האושר אינו פחות אמיתי אם קיצו בלתי נמנע, וגם המחשבה והאהבה אינן מאבדות מערכן כהוא זה רק משום שאינן נצחיות. ואם חלונותיו הפתוחים לרווחה של המדע גורמים לנו רעד בתחילה, אחרי החמימות הנעימה שעטפה אותנו בעודנו ספונים בחיקם החמים של מיתוסים אנושיים מסורתיים, בסופו של דבר האוויר הצח מביא עמו חוסן, והמרחבים העצומים יש להם נשגבות משלהם."