יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

מה בין שיטת השקשוקה לאילנה דיין (רמז:עריכה)

עריכה, מכל סוג שהוא, מבוססת על מיומנות זהה – קבלת החלטות. החלטות של הפרדת העיקר מהטפל. החלטות שיביאו לחיבור מקטעים לרצף אחיד וסיפורי. עריכה יכולה להקים ולהפיל כל חומר גלם, עד כדי כך כוחה מכריע, ועם זאת היא פעולה חרישית, בחישה מאחורי הקלעים. כל כך חרישית שקשה לייחס לה את האחריות למאבקים יצריים ודרמטיים כמו אלה שעוררו סרטו של רוזנטל בזמנו על האחים עופר או כתבתה של אילנה דיין על מוצב גירית. בשניהם מדובר בתחקירים של עיתונאים בעלי שם הגון שמצאו עצמם מואשמים בעיוות, במניפולציות ובאג'נדה נסתרת. בפועל, כל הדרמה הגדולה לא נבעה מזדון ואפילו לא מרשלנות, אלא מאותו ליקוי בסיסי קטן: עריכה לא ראויה.

עיתונאים ותיקים כמו רוזנטל ודיין ודאי יודעים שעריכה היא כלי מרכזי בסיפור העיתונאי, ועם זאת שניהם אינם מוכנים להודות במניפולציות הקטנות שהם שילבו בעריכה, גם לא בינם לבין עצמם, משום שהם סבורים באמת ובתמים שהם עשו שימוש לגיטימי ודמוקרטי בכלי העריכה, על פי מיטב שיקולם המקצועי.

שוב, מדובר בעיתונאים טובים ומסורים וישרים, שמצפונם משרת אותם היטב, כיצד הם מצדיקים זאת? את התשובה צריך לחפש בתופעות פסיכולוגיות אנושיות: אדם שמבלה זמן רב במסגרת מסוימת, יהיה ישר והגון ככל שיהיה, לא יצליח לשמור על ראייה ביקורתית כלפי כל פן במערכת, בייחוד אם חלים בה שינויים הדרגתיים ואיטיים. למען שפיותו הנפשית ותפקודו התקין עליו לאמץ את הנורמות המקומיות ואף להזדהות עמן. הסתגלות האדם לקבוצה אליה הוא שייך חיונית לקיומה של כל מסגרת חברתית, אך עלולה לעוור מעט את עיניו לאופן שבו הוא וקבוצתו נראים מבחוץ. לכך יש להוסיף שדילמות מוסריות רבות אינן אבסולוטיות, אלא נגזרות מתוך נורמות סביבתיות ומתוך השוואה. כאשר מערכת ההשוואות שלי היא עולם העיתונאות למשל, אני לאט לאט מסתנכרן עם ערכיו, וכאשר ערכים אלה משתנים עם הזמן, בייחוד אם זה בצורה הדרגתית, אני מתאים את עצמי מבלי משים.

אז אילו שינויים חלו בנורמות המוסריות העיתונאיות לאורך השנים? הרבה, רובם למרבה המזל בולטים למדי, כמו עיתונים בבעלות אינטרסנטית, קשרי הון שלטון ועוד. אבל מה עם השינויים הקטנים, החרישיים? שינויים בנורמות של עריכה למשל? מתי עובר היום הגבול בין עריכה עיתונאית לעריכה מניפולטיבית, ומשם לשקר? קחו לדוגמה את הפרומואים בטלוויזה. פרומואים הם קפסולות קטנות של שקרי עריכה. הם מחברים תמונות עם קריינות באופן שיוצר סיפור שאינו קיים. "הצופה הסביר" שלא למד עדיין שהוא צופה במסחטת תשומת לב שאין בינה ובין התוכנית האמתית כמעט כלום, יפול בפח שוב ושוב. שקר מקובל נוסף הוא כותרות של עיתונים. כותרת גדולה אך מסולפת שמטרתה ללכוד את תשומת לבו של "הקורא הסביר" היא כבר מזמן אמצעי לגיטימי, כל עוד האותיות הקטנות בפנים מדייקות את האמת וממרקות את מצפונו של העורך. מדוע יש שתיקה של הסכמה סביב נורמות כאלה? כאן זה מתחיל.

אז רוזנטל, עם החיבור בין תמונות הקישון על רקע קריינות על סכנות הסרטן מהכימיקלים של עופר לצד השמטת עובדות שוליות אלה ואחרות, ואילנה דיין, עם החיבור שעשתה בין שמחת חיילי הפלוגה לשמחה על הריגת הילדה וניתוק משפט שאמר הקצין מהקשרו המלא, כל חטאם בעריכה שמבחינתם היא תקינה ועומדת בנורמות העיתונאיות העכשוויות, נורמות שמאפשרות עיגול פינות מסוים. לעיתונאים חשובים אלה אני פונה בשם אותו "צופה סביר": אנא, החזירו לנו את הפינות המחודדות.

תגובה 1:

  1. אכן אכן. היום הסיפור אינו מספיק. חייבים "לקשט" אותו כדי לתת לו מספיק "בשר".
    זה עצוב מאוד ואף מרגיז לא מעט כי הם מניחים (ואולי אף בצדק) שהיום "הצופה הסביר" אינו רק רוצה לקבל כתבה, אלא הוא רוצה שילעסו בשבילו ויעזרו לו אף לעכל אותו.

    השבמחק