יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

"כל אדם ואישה"

בתוך אתגר המגדר שמעמידה השפה העברית, שכבר כתבתי עליו כאן, שמורה פינה מיוחדת ונפרדת לסוגיה שיוצרת מילה אחת מסוימת וחשובה מאין כמוה: "אדם".

 
במקורות העבריים, כשמוזכרת המילה "אדם" הכוונה לגברים בלבד, עובדה שנוטה להישכח בשפה העברית המודרנית. "בן אדם" בעברית של ימינו הוא המונח היחיד המקובל לפרט האנושי, גבר ואישה גם יחד, ואין לו מקבילה שגורה בנוסח "בת אדם". באותה מידה, "בני אדם" הוא המונח המקובל לתיאור כלל האנשים, נשים וגברים, ואין ציפייה לדקדק, שלא לומר להתחכם, בנוסח "בני אדם ובנות חווה" לאות שאכן כוונתנו לכלל האנושות. ברור לכל ש"בני אדם" משמעו בנים ובנות, ילדים ומבוגרים, צעירים וזקנים. גם במשפט ובחוק, שם בהירות השפה היא הכרח, השתרשה המילה "אדם" כשם עצם לתיאור כלל הנמנים על המין האנושי, בליווי ההבהרה "ללא הבדל דת גזע ומין". כך למשל קיבלנו את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". מוסכם אם כן, שכולנו בני אדם.

 אולם בעברית היומיומית העכשווית, שיונקת ממקורותיה, המילה "אדם" נותרה בת-כלאיים, מילה שבה האדם הוא עדיין לפעמים רק הגבר, כמו במשמעות המקורית התנ"כית.  אם מוסיפים לכך גם את לשון הזכר שמאפיינת פנייה סתמית, מתחילים להפנים כמה קשה צריך לעבוד כדי לאזכר ולזכור נשים במשפטים כללים סתמיים שמדברים על "האדם".

כך למשל, המשפט שבכותרת הפוסט הנוכחי – "כל אדם ואישה" - לקוח מתוך מאמר דעה שהתפרסם בגלובס (מירב מורן, 3.9.14). הכותבת שרבבה אותו בהיסח הדעת, כחלק מאמירה שביקשה להדגיש רעיון כלשהו שפונה לכלל האנשים. הצימוד "אדם ואישה" אינו שגור אמנם, אך הוא תזכורת לכוחה של הפרשנות הקדומה גם לימינו. דוגמה נוספת שנתקלתי בה בעבר הייתה "כל אדם, אשתו והמטפלת שלהם" (רענן שקד, מעריב 25.1.013), והיו עוד רבות שלא תיעדתי. בתכנית הרדיו "המילה האחרונה", שיוצא לי להאזין לה לא פעם, מנחים כמו אברי גלעד, ג'קי לוי, או קובי אריאלי אוהבים להפליג בהגיגים, כשהם משתמשים באקטואליה כקרש קפיצה לאמירות כלליות על טיבו של "האדם". כאשר הם מפרטים, אני מרשה לעצמי לומר שכמעט תמיד הם מתמקדים בחוויות הגבר, והם אינם חריגים בשיח הציבורי. למרות היעדר הציטוטים המדויקים, אני מזמינה את מי שסקרנ/ית לכך לחדד את האוזן לשבוע הקרוב, ולגלות שהתופעה מאוד נפוצה.

 לאזכור מפורש של בנים ובנות יש חשיבות וניתן ליישמו עם קצת תשומת לב, אולם השימוש במילה "אדם" במשמעותה הדו-מגדרית מצריך תשומת לב שונה, משום כובד משקלה הסגולי של המילה בתרבות היהודית, והיעדר מילה חלופית. אנו חיים ונושמים את המקורות שלנו, מצטטים מהם, מתבלים את המשפט בפתגמים שהמילה "אדם" שזורה בהם, מאזכרים מקורות ספרותיים ישנים, שירים, פסוקים, אמרות חז"ל, מתענגים על החוכמה העתיקה הרלוונטית גם לימינו, ושוכחים את ההתאמה הקטנה הזו שחלה מאז להיום, את השינוי במעמד האישה, שנכנסה גם היא לקטגוריה "אדם".  

 באנגלית המילה Person סבלה מאותה תסמונת, אולם עם התחזקות המודעות לשימוש בשפה שלא מדירה נשים, לא מקובל עוד לכתוב אמירות כלליות וסתמיות בלשון זכר בלבד. כך למשל, כיום הקורא צפוי להיתקל  במשפטים כמו :

Every person, no matter how reach she is, wants to be happy

כלומר רעיון שמובע בלשון סתמית יופיע מדי פעם גם בלשון נקבה, ולו כדי לשבור את הדפוס המוכר. יש לכך חשיבות עצומה לעירור החלקים הרדומים במוח, שנוטים להתקבע על קהילה מדומיינת של פרטים זכריים בלבד.  מעשה דומה עשה יובל נוח הררי בספרו רב המכר "קיצור תולדות האנושות", שם הוא מתייחס לאדם הקדמון כאל אישה, ולא, לא בהקשרים של הריון ולידה, אלא סתם ככה, אדם קדמון שהוא נקבה. התחושה הראשונה כשנתקלים בטקסט כזה היא של הפתעה, שעד מהרה מתחלפת בשגרה נעימה וטבעית. הא, אדם קדמון יכול להיות גם אישה, ברווור. הנה כך, בהינף קולמוס, גם הדמיון שלנו משתנה.

 אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לכוחה של השפה הממגדרת היא במפגש עם הדימויים על "אלוהים והאדם". האם ייתכן שילדה או ילד שיתבקשו לצייר את אלוהים והאדם, יעניקו דמות אישה למי מהם? אולי לשניהם? האמונה הדתית היהודית מנסה בכל מאודה להוציא את אלוהים מהחומרנות והפיזיות באיסורים מוחלטים, אך לוואקום ההמחשה נכנסו השפה ועולם הדימויים, והתוצאה מסגירה את מה שאין לומר במפורש. לא ניתן להכחיש את הדומיננטיות הזכרית של הדימוי האלוהי, אשר לצד תפיסת האדם כגבר לא מותירה מקום רב לבלבול. קשה לשער שיש מי שגדלו על תפיסת אלוהים והאדם כמטאפורת-על ליחסי אם-בת.

 
 האם התעסקות במגדריות של השפה היא קטנונית? האם היא שולית לאור בעיות החיים ה"אמיתיות"? לאור עוולות, קיפוחים או אלימות שהם מנת חלקן של לא מעט נשים?  התשובה לדעתי היא לא. ראשית משום שהדיון מעולם לא התיימר להיות במקום, אלא בנוסף. אין פה משחק סכום אפס, אם נדון בשפה זה לא אומר שלא נדון בתקציבים.   שנית, כמו שרומזת השורה שלעיל, בכל הבעיות הגדולות והקשות אנו "דנים", ואנו דנים באמצעות מונחים ורעיונות ופתרונות וחזונות, שנרקמים ומתחילים בתקשורת ושפה. לכן שפה היא כלי פעולה לשינוי, כלי משנה תודעה, זירה אמיתית ורלוונטית לפעולה, שראויה להתייחסות בפני עצמה. אורית קמיר ניסחה זאת היטב פעם: "גברים רגילים שהשפה תמיד רואה אותם ונשים רגילות שהשפה לא רואה אותן". את חוסר הניראות הזו חשוב לתקן, היא רבת משמעות להתפתחות של בנים ובנות כשווים בחברה.
 

3 תגובות:

  1. תודה על הפוסט . הנושא רחב מאוד , וסבוך , אבל :

    תחילה , ככה לסבר אוזנייך ( זה לא ממש מהותי לגמרי , אבל בכל זאת ) , בספירה המשפטית , " אדם " משמעותו גם - תאגיד ( ממש , חברה , עמותה וכו..... חוק הפרשנות , תשמ"א 1981 , סעיף 4 , רצ"ב לינק ) .

    ההטיות המגדריות פשוט מעננות שיקול דעת , וזה חבל . המימד הנשי , תדיר מגלם : חסד , תבונה ,רגישות , רוך וחום , בדיוק אותם אילו שנחסכות לרוב מגברים . וכך התעלמת :

    שכינה: שהוא שם עצם ממין נקבה , שם נרדף לאלוהים או אלוהות , אבל מגלם את האספקטים הנשיים שלו .

    והנה : ירמיהו פרק ב , פסוק ב:

    הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

    מי אמר שמקפחים רק הנשים ?

    להלן הלינק , גשי לסעיף 4 , המונח - " אדם " :

    http://www.nevo.co.il/law_html/Law01/p197_002.htm

    תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום לך, ותודה על התגובה. ובהמשך לדבריך - אכן השכינה, על כל התכונות הנשיות שציינת שמיוחסות לה, היא לכאורה התשובה לישות נקבית של אלוהות. יותר מכך, יש כתיבה פמיניסטית דתית שמנסה לתת פרשנות אל-מגדרית לאלוהים, כמו פסוקים שנוקטים לשון נקבה, או קריאה שוויונית את בריאת האדם בפרק א (לעומת פרק ב). אני מכבדת את הניסיונות לפרשנות אל-מגדרית של אלוהים, ואת המאמצים הפמיניסטים לייצר שוויון בטקסט המקראי, אך מצביעה על התוצאה המעשית: בפועל, אין מי שגדלה או גדל עם הדימוי של אל נקבה. ברירת המחדל הזכרית מתהווה גם כאן, וזה לא מקרי.

      מחק
    2. תודה על התגובה ליאורה . גם אם ברירת המחדל הינה זכרית לא פעם ( לגבי האלוהים המונותיאיסטי לפחות ) עדיין אין ליחס משמעות גורפת מדי לתופעה , הכל ביחס למעמד האישה אל מול הגבר .

      אלא שעסקינן בעיקרון ביחס של שווים בין שונים , או חלוקה פונקציונלית עינינית . ואפילו אם היית מתבססת או יוצאת מנקודת מוצא מורפולוגית לשונית , הרי שיתי ליבך :

      שמות עצם בעברית , ובעיקרון בכל שפה , הם זכריים או נקביים , בלי שום קשר למאפיינים מהותיים של זכר או נקבה , וכך :

      " יום " - הינו ארוך או קצר , זכרי , בלי שום מאפיינים זכריים מהותריים .

      "שמש " הינה נקבית , ואין לה שום מאפיינים מהותיים נקביים .

      " מקלדת " הינה נקבית , ואין לה דבר עם נקביות .

      " יומן " הינו זכרי , בלי שום מאפיינים זכריים .

      אני טוען , שאלוהים מטבעו עשוי יותר לכעוס ולאיים מאשר לאיו ....... ולכן המחדל הזכרי !! לכן ניתן עדיין לטעון שהחלוקה פונקציונלית עינינית , ועשויה להעיד גם על שויון בין שוני .

      תודה

      מחק