שמרנות תוצרת אמריקה בישראל

 

בשנים האחרונות למדנו לגלגל על הלשון את המושג "שופט שמרן" או "תפיסה שמרנית", בעיקר בעקבות מחלוקות ששרת המשפטים איילת שקד הכניסה לשיח, בגיבוי כלי תקשורת כמו אתר מידה ומוסדות דוגמת מכון קהלת, קרן תקווה וגופים הנושאים את דגל השמרנות. אולם בעוד שליברליות היא מושג שגור בארץ - גם אם אינו מקובל על כל החוגים - הרי שלשמרנות אין מסורת ישראלית דומה. לכן טוב יעשו עיתונאים, במיוחד בימי בחירות אלה, אם בפעם הבאה שהמונח ייזרק לאוויר יעצרו את הריאיון וישאלו בנימוס: אנא, התכבדו והגדירו לנו, מהי שמרנות ?

לטור הדעה המלא ב-YNET  :

 

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5459779,00.html



 

תפקיד הפקיד - לפי איילת שקד

(פורסם במדור הדעות של מעריב ב-6.12.18)

 

כאשר הפובליציסט והוגה הדעות האמריקני וולטר ליפמן הציע ב-1922 את רעיון 'שלטון הפקידים המומחים', הוא עשה זאת מתוך חשש שהבוחר האמריקני לא ישכיל בבוא העת לבחור בחירה נבונה.  לעומתו, איש החינוך בן-זמנו ג'ון דיואי סירב לקבל את שיקול הדעת הלקוי של הבוחר כגזירת גורל, והשיב לליפמן בתזה הגורסת כי התרופה הנכונה לדמוקרטיה האמריקנית היא חינוך מגיל צעיר לעקרונותיה,  כך שבבוא העת לא יהיה צורך לסגת מפני שכבת פקידות מתמחה. מאה שנים לאחר מכן, הפולמוס ביניהם מהדהד במאבק שמנהלת אילת שקד נגד היועצים המשפטיים, שמוצא תומכים גם בעמודי הדעות בעיתון זה. טענה מרכזית של התומכים היא שהעם לא בחר בפקידים ולכן אין להם מנדט להשתתף בקבלת החלטות. דומה שהשקפה זו מניחה שהחזון של דיואי התממש: כולנו אזרחים דמוקרטיים נבונים, היטבנו לבחור, תנו לנציגי העם עכשיו לפעול!  אבל האם שאלת היועצים המשפטיים היא בגדר מימוש דבר הבוחר? פירוק של כמה הנחות שמאחוריה יעזור להחליט:

הנחה מובלעת אחת היא שהבוחר הצביע לשקד כשרת המשפטים בבחירה כמעט ישירה. זה אולי נכון במקרה של כחלון לשר אוצר, אבל שקד סיפרה לא מזמן שאפילו אחרי הבחירות לא חשבה שתהיה שרת משפטים. המנדט לשקד ולבית היהודי לממש את ערכיהם בסוגיה ספציפית זו הוא פועל יוצא וכמעט מקרי של אילוצים קואליציוניים, הרבה יותר משהוא ביטוי מובהק וחד משמעי ל"רצון הבוחר".  

הנחת מוצא נוספת היא שתוצאות הבחירות מעידות על מאה אחוז חפיפה בין ערכי הבוחר לערכי הנציג שבחר. בפועל אנו יודעים שאין זה כך. כבוחרים אנחנו פעמים רבות משלשלים בקלפי פתק לנציג שהוא הטוב שיש לעומת האחרים, מתפשרים ומקווים לטוב. לטעון שעל סמך הפתק בקלפי הנציג מבטא באופן גורף את רצון הבוחר, זו טענה שמשכיחה את העובדה שלרוב אנו מצביעים למפלגה עם טווח גדול של דעות בתוכה.

ולבסוף, הנחה שלישית שאפשר רק להצטער שאינה נכונה, היא שאנו מצביעים בדמוקרטיה לפי ערכים. הנחה זו עומדת בתקופה הנוכחית למבחן לא רק בישראל אלא בעולם כולו. יותר ויותר מתברר עד כמה הבוחרים מצביעים מרגש, מפחד, משנאה לצד השני, הרבה לפני שהם מצביעים לפי ערכים. (האם טראמפ נבחר כבחירה ערכית? האם ערכיו הם בכלל ערכי המפלגה הרפובליקנית?) בישראל כידוע הבחירה מצטמצמת להיוריסטיקה ביטחונית, עם פזילה פה ושם לאג'נדה כלכלית, מה גם שהליכוד רץ כלל ללא מצע. האם אפשר למתוח קו ישר בין ניצחון הליכוד לשאלה ערכית של מעמד היועצים המשפטיים?

לאור כל אלה נשאל ובצדק, ומה אמור הנציג הנבחר לעשות? הוא הרי נבחר בדמוקרטיה ייצוגית, האם אינו אמור לממש את השקפת עולמו? לדעתי, בהחלט. רק לעשות זאת בענווה. לזכור שהוא לא קיבל צ'ק פתוח מהבוחר אלא כוח מוגבל. לכן כל התמודדות שלו מול כוחות או ערכים מנוגדים בתוך המערכת, גם אם הם באים מבירוקרטיה פקידותית כמו נערי האוצר או יועצים משפטיים, אינה מכשול לדמוקרטיה כפי שמנסים לשכנע אותנו, אלא מנגנון של שיטה שלקחה בחשבון את כל ליקויי הבחירות שהזכרנו, ומבקשת לאזן את עצמה מבפנים בעזרת שומרי סף.

כדמוקרטיה עלינו לברך על כך שהכוח של נציגנו אינו בלתי מוגבל גם לאחר ניצחון בבחירות, במיוחד בעידן של שחיקה כה חריפה בערכים ממלכתיים. לכולנו יש מה להרוויח מריסון כוח שלטוני.  לא הייתי רוצה בשלטון הפקידים של ליפמן, ומימוש חזונו של דיואי לחינוך לדמוקרטיה כחיסון לתחלואיה עדיין רחוק לטעמי, אבל גם אם אלה בינינו המאמינים שכולנו אזרחים בעלי תודעה דמוקרטית מפותחת ומשוכללת, עדיין צריכים לשאוף לנציגים המתמודדים עם איזונים ובלמים, כולל כאלה שמקורם במערכת פקידותית ממלכתית ועצמאית, ולו בשל המחשבה שיום אחד בלמים אלה יגנו עליהם באופוזיציה. זו תפיסה הרבה יותר דמוקרטית מאשר הפנטזיה שהבוחר נותן לנציגיו יד חופשית למשילות, ומישהו כל הזמן מפריע להם.

 

המנוול שינה את הכללים

באמריקה הבינו שטראמפ שינה את חוקי העיתונות. כעת צריכים להבין זאת גם בישראל

 לטור המלא ב'עין השביעית'

 

"היית מוריד לה את הראש"

כולם מדברים על גזענות, אף אחד לא מדבר על שוביניזם. על סיקור ארגון להב"ה

 

לטור המלא ב'עין השביעית'

 

כאשר שנאת ההפסד גדולה מאהבת הרווח

על המוטיבציה המפתיעה של מצביעי הימין להתגייס להצביע לליכוד

צודקים העיתונאים שיודעים להצביע בבוקר שאחרי על חוסר התזוזה בין הגושים, ועל כך שהפער הפנים-גושי בלבד הביא את הניצחון לימין. הבלבול היה שלאורך הקמפיין קיבל הציבור (אני, נעים מאוד) את תיאוריית הגושים במנה גדושה מדי בתקשורת. ראשי המפלגות הגדולות דווקא הבינו שזה לא המשחק, והצהירו מלכתחילה 'זה או / או', אבל תאוות משחקי הרכבת קואליציה באולפנים ובדפי העיתונאים, על שלל הגאדג'טים והפאי הצבעוני שהפיקו הסקרים, טשטשו את המסר ומנעו ממנו לחלחל. כל זה היה נכון עד לימים האחרונים שלפני הבחירות, שאז לפתע המסר נקלט. אבל - רק בקרב הימין. למה?

לעניות דעתי, בוחרי הימין שהתגייסו עשו זאת כי ראו לנגד עיניהם את אופציית ההפסד, והיא הייתה תמונה חדה וצורבת, ברזולוציית HD ובשלושה ממדים.  בוחרי המרכז-שמאל לעומת זאת התבקשו להצביע מסיבה אחרת לגמרי - למען ניצחון. ומסתבר שבחינתם זה היה 'כן, אבל'.

תיאוריה ידועה של כהנמן וטברסקי בקבלת החלטות, גורסת שאנחנו רגישים יותר להפסדים מאשר לרווחים, משום שתחושת ההפסד מרתיעה יותר מההנאה הצפויה מהרווח. לפי הפסיכולוגיה שמאחורי התיאוריה הזו יש מצב שנצא מגדרנו כדי למנוע הפסד, אולם לא נטרח להשקיע את אותה עבודה ומאמץ כדי להרוויח.

אם לנסות לתרגם זאת למציאות הבחירות, הרי שבוחרי המרכז-שמאל שנחתו אצל כחלון ולפיד לא התגייסו להרצוג כפי שבוחרי בנט וליברמן עשו לנתניהו, משום שהדחף לעשות זאת, המנוע שהוצג להם, היה מנוע של רווח. לעומתם, המנוע של מצביעי הימין היה של הפסד. ומבין השניים יש יותר כוח סוס לפחד מהפסד.

להפסיד את השלטון זו אופציה מוחשית, עם השלכות ברורות. לא צריך להתאמץ כדי לדמיין את ההשלכות. את התקציבים שאינם, את הכוח שמתפוגג. לפעול מתוך אמונה להשיג את השלטון זה כבר לבנות תמונה מורכבת יותר, במיוחד כשמדובר בשינוי שמזמן לא קרה. מה דמות תהיה לשלטון החדש הזה? מה הוא יציע? מה התופינים ומה הסכנות? כאן כל בוחר מרכז-שמאל נשאר בגפו לדמיין את החלום. לא נוצרה תודעה קולקטיבית שחולקת דימוי משותף. וכך התפזרו הבוחרים בין דימוי של כלכלה אחרת לדימוי של מדיניות חוץ אחרת ולדימוי של הנהגה אחרת. כל אחד כמיטב דמיונו.

התגברות על הטיית שנאת ההפסד תישאר אתגר לאופוזיציה גם בפעם הבאה, לכן כדאי לה לשקוד על יצירת דימוי חי ובועט של האופציה החלופית, באופן שייצור משקל נגד הולם לפחד להפסיד את השלטון. מה יהיה טיבו של הדימוי הזה? ובכן, עתה יש לאופוזיציה שפע של זמן לגבש אותו, ובמובן זה, העובדה שהיא תיאלץ לעשות זאת מול ממשלת ימין מובהקת היא רק בשורה טובה לחידוד ההבדלים.

משתפות הפעולה

לאחרונה התפרסם  בדה-מרקר מחקר על הטיה של מורים למתמטיקה ביחס לבנים ובנות, המייצרת פער בציונים כבר מבית הספר, ומצטרפת למכלול המסרים התורמים לניתוב בנים למקצועות ריאליים ומדעיים ובנות למדעי הרוח והחברה, כפי שניתן לראות בברור מהחלוקה המגדרית באוניברסיטאות ומאוחר יותר גם במקומות העבודה.

אולם בשולי הכתבה עולה שאלה נוספת, שדווקא עליה הייתי רוצה להתעכב. מדובר בשאלה שחוזרת על עצמה לא פעם כשמדובר באפליה מגדרית:  איך זה שנשים עצמן שותפות לאפליית נשים.  באותו מאמר ספציפי, השאלה צפה סביב העובדה שרוב המורים הם כידוע מורות, כך שלכאורה נשים אשמות ביחס המפלה לא פחות מגברים, אם לא יותר.

מכיוון שחיצי הפמיניזם מופנים בדרך כלל לכיוון של "גברים", "חברה גברית", "פטריארכיה" וכד', יש גברים שמתוך התגוננות מול מה שחלקם חווים כהאשמה כמעט אישית, יזדרזו להיתלות בעובדה שיש נשים "משתפות פעולה" ולו כדי לחוש סוג של הקלה ואולי אף להצדיק את המשך המצב הקיים.  לחלופין, יש סיכוי שמקרים כאלה יחזקו את המיתוס שנשים מתייחסות לנשים בצורה גרועה יותר מאשר גברים.  כמובן ששתי הפרשנויות שגויות לטעמי, והנה מדוע:

האמת המאכזבת היא שנשים בציבור הרחב לא נחשפות אוטומטית לרעיונות פמיניסטים רק בשל היותן נשים. מאכזב לא פחות לגלות שאין לנשים פטור מהטיות, או יכולת על-אנושית להתגבר על השפעות חברתיות שהן נחלת הכלל. כך שבגדול, התפיסות השגורות לגבי נשים וגברים בקהילה מסוימת יהיו בדרך כלל משותפות לכלל חבריה, נשים וגברים גם יחד, וצפויות לשקף את סך המסרים שזורמים מערוצי המדיה, ספרי הלימוד, החינוך בבית, סדרי המשפט, הנורמות התרבותיות, השיח הציבורי, ועוד שורה של גורמים גלויים ונסתרים שמעצבים את התודעה החברתית שלנו. למציאות יש נטייה להיראות מאוד אמינה כל עוד אין מי שיערער עליה, לכן סביר שבנות שגדלות ללא מודעות לשוויון מגדרי יתנהגו בדיוק כמו בנים בכל הקשור לאימוץ והטמעה של תפיסות מפלות, גם אם הן עצמן ניזוקות מכך. כשמציאות החיים מלמדת אמיתות מסוימות, הן נתפסות כדרכו של עולם.

מה שמעניין עם זאת, הוא הלוליינות המחשבתית שבנות מסוגלות לפתח כדי לחיות בשלום עם מציאות לא שוויונית, ועל כך אני יכולה להעיד מניסיון אישי. כי הייתי שם, בתפיסה הזו ששופטת בנות לרעה, כנחותות יותר, ואני זוכרת אותה היטב. יותר מכך, אני עושה מאמצים לזכור אותה כי ברור לי שזו עמדה נפוצה עדיין, וכדאי שאזכור מה מרגישים וחושבים רוב האנשים סביבי בבואי לשכנע אותם בשוויון מגדרי.

למרות שגדלתי בבית עם אמא מפרנסת ראשית, למרות שנהניתי מחברות אמיצה עם בנות כל חיי, למרות שמילדות פיתחתי רגישות כמעט אובססיבית להתקומם נגד כל "אי צדק"  – הרעיון ש'בנים' שווים יותר מ'בנות' ליווה אותי ברקע עד גיל די מאוחר.  חמקמק,  לא מוצהר, ועדיין מובן מאליו ולא נזקק להוכחות.

בתיכון למדתי במגמת מחשבים, בכיתה ששולבה ביחד עם מגמת אלקטרוניקה. היינו  3 בנות בלבד במחשבים ו-3 בנות באלקטרוניקה, וכל היתר היו בנים. מבחינתי הייתי ב"כיתה של בנים" (סימן קריאה!), להבדיל מ"כיתה של בנות" (אינטונציה מזלזלת), כמו מגמת ספרות למשל. החיבור  'בנות  - מקצועות הומניים  - רמה נמוכה' היה טבעי, ומעליו זהר השילוש 'בנים - מקצועות ריאליים - רמה גבוהה'.

חשוב לי להדגיש שבכל שנות התיכון ב"כיתה של הבנים" לא פיתחתי רגשי נחיתות ולא הרגשתי סוג ב' מולם. להפך, המהלך הלא-מודע המחוכם שלי הביא לכך שהרגשתי שווה מאוד.  יותר מכך, לאורך כל התיכון נהניתי מחברות חזקה ואוהבת עם שתי חברותיי למגמה. היינו שלישיית בנות מחוברת, תומכת ובלתי נפרדת בשעות הלימודים ואחריהן. אבל היום אני יודעת שהדלק שהזין את תחושת הערך היה תחושת השיוך שלי ושל חברותיי לקבוצה שמראש הוגדרה כשווה יותר, גם במחיר של המעטה בערך קבוצת המגדר שלי עצמי.

במבט לאחור, איני יכולה לשים את האצבע על אירוע מסוים שגרם לי לחשוב כך. לא זכורה לי אף שיחה ספציפית או תכנית טלוויזיה מסוימת או שיחה עם מבוגר או עם חברה, שממנה הסקתי שמחשבים זה מקצוע של בנים וספרות זה מקצוע של בנות, או שבנים נחשבים יותר. זה היופי שבמסרים חברתיים, שנמצאים בכל מקום ובשום מקום. גם לא פקפקתי מדוע זה כך. לא מרדתי בסדר. ההיצמדות לקבוצת הבנים העלתה את יוקרתי, התגמולים החברתיים הוכיחו זאת, ונהניתי לקצור את הפירות. אני חושבת שבתודעתי הפרדתי  בין תפיסת הזהות שלי כבת אינדיבידואלית, לבין המושג הערטילאי של מה זה להיות "בנות", שחל על קבוצה. הפיצול הזה איפשר לי כנראה לחיות בשלום עם הפרדוקס, של היותי בת הממעיטה בערך בנות כקבוצה. אני משערת  שעל פי אותו "היגיון לשעתו", ייחסתי לכל בת את היכולת להימלט מהגורל הנשי, שכקבוצה הוא גוזר עליה להילכד בדינמיקה ירודה, לו אך תשכיל לבחור בקבוצה השווה.

היום אני יכולה לתת שמות אקדמאיים לתחושות של אז. לדבר על הון סימבולי, על תודעה כוזבת, אבל הדרך הטובה ביותר להבין היא לזכור את תחושת היוקרה המחמיאה. כמי שהביוגרפיה המקצועית שלה עברה את כל הקשת מהריאלי להומני (מחשבים בצבא, תואר הנדסאי אדריכלות, ומשם לתואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במגדר) איני פוסלת דיון במה נחשב יותר, ואיני חושבת שהיררכיה זו מילה גסה. אני מתקוממת נגד היררכיה מגדרית, שמשמשת פיגום להגדרת נמוך וגבוה. ערכים גבריים לא  יהיו יוקרתיים יותר, אם לא יהיו ערכים נשיים נחותים להשוות אותם אליהם.

אנחנו גדלות כמשתפות פעולה עם הסדר החברתי, וזה כל כך מובן. אנחנו תורמות לו, משמרות אותו, משעתקות אותו, זו לא הוכחה לקונספירציית הפמיניזם וודאי שלא לשנאת נשים, זו רק עדות לצורך בהמשך הפצת הידע, והבנה שקהל היעד לשינוי הוא נשים וגברים.

 

איש הציבור המפורק

שוב ושוב אני נתקלת בשיח הציבורי בגישה הדוגלת בפירוק אנשים לחלקים. חובבי הפירוק סבורים שאין להסיק מהתנהגות האדם בביתו על התנהגותו בעבודה, או מיחסו לשכניו על יחסו לעמיתיו, או מהתנהלותו מול פקודיו על יחסו לבן/בת זוגו וילדיו. וכך הולכת ונבנית לה חומה בין האדם הפרטי לציבורי, שמייצרת אישיות מודולרית המתפצלת על פי צו השעה.

אמירות מפרקות יישמעו כך: "בואו נפריד, זה בגדר שמועות ובכל מקרה זה לא קשור ליכולת המקצועית שלו", או "אדם יכול בחייו הפרטיים לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד זה חוקי ולא פוגע בהתנהלות הציבורית שלו" , או "מה שהיא עושה בביתה מאחורי הדלת זה עניינה, ואין לכך קשר לתפקיד שהיא ממלאת".

יש שיטענו  שהסיבה להקמת החומה היא הגנה על הפרטיות של אנשי ציבור או בכירים למיניהם, אבל החומה שאני מדברת עליה לא מתפקדת כשומרת על פרטיות. היא מתפקדת כשומרת מפני הסקת מסקנות מהפרטי לציבורי ולהיפך, אחרי שהעובדות כבר ידועות.  וכך צילום מתחת לחצאית, או פלישה לקרקעות שכן, או השתכרות במועדונים, או ניהול רומנים מחוץ לנישואים, או מוסר תשלומים קלוקל או יחסי העסקה מטרידים  – כולם בעלי פוטנציאל להיות מקוטלגים כנושאים פרטיים כשהם צפים לראשונה, עם נטייה לטעון שאין להשליך מהם דבר וחצי דבר לכישורי האדם בזירה הציבורית. 

נכון להיום ישנו רק מצב אחד שכמו חומצה מאכלת ממיס באחת את החומה  – הסף הפלילי. חציית סף פלילי מפוררת מיד את ההפרדה שאך לפני רגע נשבענו בשמה, וכמו כדורי כספית שנצמדים ומתלכדים כך שב האדם ומתאחד לנגד עינינו לישות אחת, שבה הציבורי מקרין על הפרטי והפרטי על הציבורי, ומעל שניהם מעיבה עננה של חטא. אבל מדוע התבססה התפיסה שרק פליליות מפרקת את החומה? מה לגבי נורמות של מוסר? של אתיקה? של דוגמה אישית פשוטה?

הבה נבחן מה דרוש לנו כהנחות מוצא כדי שהחומה בין המוסר הציבורי לפרטי תהיה מעשית: ראשית אנחנו צריכים להסכים שאדם יכול להחזיק בשני סטים נפרדים לפחות של עקרונות מוסריים, וכי גם אם יש רמזים לכך שהאחד מעט כושל, הרי שהשני תקין לחלוטין עד שיוכח אחרת. עוד עלינו להניח, שאדם כזה, אם הוא בכיר ונמנה על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, מסוגל ויודע להפעיל בכל פעם את המוסר הציבורי התקין שלו ולא את הפרטי הלקוי. למשל, נניח שמתברר לנו כי על פי עקרונות המוסר הפרטי שפלוני בכיר מחזיק בהם, אין מניעה לנהל רומנים מחוץ לנישואים גם אם הדבר כרוך בשקר ארוך שנים לבני המשפחה האהובים והקרובים לו ביותר. עדיין, אנו מניחים שבבואו לנהל מערכות יחסים עם עמיתיו לעבודה או עם מנהיגי העולם – תלוי בתפקידו – אזי מובטח שיפעיל קוד מוסרי אחר, שעניינו יושרה, הגינות ואמינות.

מה מביא אותנו להאמין שאדם מסוגל בכלל להפריד כך בין התנהלותו הפרטית לציבורית? ומדוע אנחנו כציבור משתפים פעולה עם החומה הווירטואלית הזו? אני רוצה להציע הסבר אפשרי.

כאשר אנו קוראים על אדם שכלא אנשים במרתף ביתו ובקומה מעל ניהל חיי משפחה תקינים – הפיצול הזה בחייו גורם לנו להתייחס אליו כאל פסיכופת. תופעה דומה נחקרה בעבר גם לגבי הנאצים והחיים הדואליים שניהלו, רצחניים ביום ואנשי משפחה מסורים לעת ערב. אין ספק שהטבע האנושי מאפשר תופעות פיצול חריפות, אולם החברה מסווגת אותם כאנומליה. ומה לגבי רמאים גרידא? מיידופים או אתי אלונים, שמרמים ביודעין  תוך הסתרה מהסביבה הקרובה והמשפחה? יש סברה שאנשים מסוגם, המודעים למעשיהם הפליליים, עשויים אף לחוש סוג של הקלה כשהם נתפסים שכן המתח בין שני העולמות כמעט בלתי נסבל. אבל אם נפליג הלאה, ניתקל באנשים שמחזיקים במוסר כפול אך אינם חווים אותו כמתח פנימי.  משה קצב למשל, שאם לשפוט מציטוטים וראיונות שנתן – אינו חש אשם ואינו מתחרט. ניתן לשער שהוא אינו חווה קונפליקט פנימי שכן הוא משוכנע בצדקתו, וסביר שגם חש כך לאורך כל חייו. וכאן לדעתי נמצא קצה החוט לתעלומת החומה. מסתבר שאין צורך שאיש הציבור עצמו יבצע את ההפרדה בין התנהלותו הפרטית לציבורית, משום שהסביבה שלו כבר תעשה זאת עבורו. אנשים שהתנהגותם אינה בעייתית בעיני עצמם אינם זקוקים להפרדה, אבל ייתכן שהצופים בהם או הקרובים אליהם לא יודעים את נפשם מול התנהלות כפולה וסותרת זו, ומוצאים פתרון מנחם בהקמת חומה מלאכותית. כך נשמרת הסכמה שותקת בקרב היודעים, שנובעת מהכלל הלא כתוב שחיים מקצועיים ופרטיים לא מערבבים.

וזה אולי סוד קסמה של החומה. מסתבר שלפעמים אנו -  הציבור, התקשורת, הסביבה הקרובה - עושים את העבודה המלוכלכת לאיש הציבור ויוצרים את הפיצול עבורו. החומה שאנו משרטטים בין התנהלות פרטית לציבורית כביכול נועדה לשמור עליו, אבל בעצם היא שומרת עלינו, על האנשים הסבירים, הפשוטים וההגונים, שלא יודעים איך "לאכול" את הכפילות המוסרית הזו, ופותרים אותה בפירוק דיכוטומי. כל עוד הסיפור אינו ממוסגר כפלילי, נוח לנו לברוח אל  שיטת המידור. עבורנו  כצופים, החומה בין הציבורי לפרטי היא מנגנון יעיל שמשיב את הסדר על כנו.  

אני רוצה להציע שנאזור אומץ וניפטר ממנגנון ההגנה הזה. נחזיר גם לנבחרינו את הזכות להיות אדם אחד שלם ולא מפורק, עם סט ערכים מוסרי אחד, ונשפוט אותם כמכלול. ננסה לייצר מכל ההיבטים שידועים לנו על אישיותם תמונת מציאות מורכבת, אנושית, ביקורתית, שאינה קריקטורה אבל גם אינה פיצול. נבנה את הדעה שלנו על סמך סך מעשיהם בזירה האישית והציבורית, נדע לאזן ולחמול במידה, אך גם להעניש אם צריך. ואם אנו מתקשים במשימה ומתפתים לפרק, נוכל תמיד לעצור ולשאול את עצמינו כיצד כל אחד מאתנו תופס את עצמו. האם מקובל עליי להיתפס כאדם בעל מוסר כפול?  אם התשובה היא לא, אזי לנבחרינו מגיע לא פחות מכך.