איש הציבור המפורק

שוב ושוב אני נתקלת בשיח הציבורי בגישה הדוגלת בפירוק אנשים לחלקים. חובבי הפירוק סבורים שאין להסיק מהתנהגות האדם בביתו על התנהגותו בעבודה, או מיחסו לשכניו על יחסו לעמיתיו, או מהתנהלותו מול פקודיו על יחסו לבן/בת זוגו וילדיו. וכך הולכת ונבנית לה חומה בין האדם הפרטי לציבורי, שמייצרת אישיות מודולרית המתפצלת על פי צו השעה.

אמירות מפרקות יישמעו כך: "בואו נפריד, זה בגדר שמועות ובכל מקרה זה לא קשור ליכולת המקצועית שלו", או "אדם יכול בחייו הפרטיים לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד זה חוקי ולא פוגע בהתנהלות הציבורית שלו" , או "מה שהיא עושה בביתה מאחורי הדלת זה עניינה, ואין לכך קשר לתפקיד שהיא ממלאת".

יש שיטענו  שהסיבה להקמת החומה היא הגנה על הפרטיות של אנשי ציבור או בכירים למיניהם, אבל החומה שאני מדברת עליה לא מתפקדת כשומרת על פרטיות. היא מתפקדת כשומרת מפני הסקת מסקנות מהפרטי לציבורי ולהיפך, אחרי שהעובדות כבר ידועות.  וכך צילום מתחת לחצאית, או פלישה לקרקעות שכן, או השתכרות במועדונים, או ניהול רומנים מחוץ לנישואים, או מוסר תשלומים קלוקל או יחסי העסקה מטרידים  – כולם בעלי פוטנציאל להיות מקוטלגים כנושאים פרטיים כשהם צפים לראשונה, עם נטייה לטעון שאין להשליך מהם דבר וחצי דבר לכישורי האדם בזירה הציבורית. 

נכון להיום ישנו רק מצב אחד שכמו חומצה מאכלת ממיס באחת את החומה  – הסף הפלילי. חציית סף פלילי מפוררת מיד את ההפרדה שאך לפני רגע נשבענו בשמה, וכמו כדורי כספית שנצמדים ומתלכדים כך שב האדם ומתאחד לנגד עינינו לישות אחת, שבה הציבורי מקרין על הפרטי והפרטי על הציבורי, ומעל שניהם מעיבה עננה של חטא. אבל מדוע התבססה התפיסה שרק פליליות מפרקת את החומה? מה לגבי נורמות של מוסר? של אתיקה? של דוגמה אישית פשוטה?

הבה נבחן מה דרוש לנו כהנחות מוצא כדי שהחומה בין המוסר הציבורי לפרטי תהיה מעשית: ראשית אנחנו צריכים להסכים שאדם יכול להחזיק בשני סטים נפרדים לפחות של עקרונות מוסריים, וכי גם אם יש רמזים לכך שהאחד מעט כושל, הרי שהשני תקין לחלוטין עד שיוכח אחרת. עוד עלינו להניח, שאדם כזה, אם הוא בכיר ונמנה על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, מסוגל ויודע להפעיל בכל פעם את המוסר הציבורי התקין שלו ולא את הפרטי הלקוי. למשל, נניח שמתברר לנו כי על פי עקרונות המוסר הפרטי שפלוני בכיר מחזיק בהם, אין מניעה לנהל רומנים מחוץ לנישואים גם אם הדבר כרוך בשקר ארוך שנים לבני המשפחה האהובים והקרובים לו ביותר. עדיין, אנו מניחים שבבואו לנהל מערכות יחסים עם עמיתיו לעבודה או עם מנהיגי העולם – תלוי בתפקידו – אזי מובטח שיפעיל קוד מוסרי אחר, שעניינו יושרה, הגינות ואמינות.

מה מביא אותנו להאמין שאדם מסוגל בכלל להפריד כך בין התנהלותו הפרטית לציבורית? ומדוע אנחנו כציבור משתפים פעולה עם החומה הווירטואלית הזו? אני רוצה להציע הסבר אפשרי.

כאשר אנו קוראים על אדם שכלא אנשים במרתף ביתו ובקומה מעל ניהל חיי משפחה תקינים – הפיצול הזה בחייו גורם לנו להתייחס אליו כאל פסיכופת. תופעה דומה נחקרה בעבר גם לגבי הנאצים והחיים הדואליים שניהלו, רצחניים ביום ואנשי משפחה מסורים לעת ערב. אין ספק שהטבע האנושי מאפשר תופעות פיצול חריפות, אולם החברה מסווגת אותם כאנומליה. ומה לגבי רמאים גרידא? מיידופים או אתי אלונים, שמרמים ביודעין  תוך הסתרה מהסביבה הקרובה והמשפחה? יש סברה שאנשים מסוגם, המודעים למעשיהם הפליליים, עשויים אף לחוש סוג של הקלה כשהם נתפסים שכן המתח בין שני העולמות כמעט בלתי נסבל. אבל אם נפליג הלאה, ניתקל באנשים שמחזיקים במוסר כפול אך אינם חווים אותו כמתח פנימי.  משה קצב למשל, שאם לשפוט מציטוטים וראיונות שנתן – אינו חש אשם ואינו מתחרט. ניתן לשער שהוא אינו חווה קונפליקט פנימי שכן הוא משוכנע בצדקתו, וסביר שגם חש כך לאורך כל חייו. וכאן לדעתי נמצא קצה החוט לתעלומת החומה. מסתבר שאין צורך שאיש הציבור עצמו יבצע את ההפרדה בין התנהלותו הפרטית לציבורית, משום שהסביבה שלו כבר תעשה זאת עבורו. אנשים שהתנהגותם אינה בעייתית בעיני עצמם אינם זקוקים להפרדה, אבל ייתכן שהצופים בהם או הקרובים אליהם לא יודעים את נפשם מול התנהלות כפולה וסותרת זו, ומוצאים פתרון מנחם בהקמת חומה מלאכותית. כך נשמרת הסכמה שותקת בקרב היודעים, שנובעת מהכלל הלא כתוב שחיים מקצועיים ופרטיים לא מערבבים.

וזה אולי סוד קסמה של החומה. מסתבר שלפעמים אנו -  הציבור, התקשורת, הסביבה הקרובה - עושים את העבודה המלוכלכת לאיש הציבור ויוצרים את הפיצול עבורו. החומה שאנו משרטטים בין התנהלות פרטית לציבורית כביכול נועדה לשמור עליו, אבל בעצם היא שומרת עלינו, על האנשים הסבירים, הפשוטים וההגונים, שלא יודעים איך "לאכול" את הכפילות המוסרית הזו, ופותרים אותה בפירוק דיכוטומי. כל עוד הסיפור אינו ממוסגר כפלילי, נוח לנו לברוח אל  שיטת המידור. עבורנו  כצופים, החומה בין הציבורי לפרטי היא מנגנון יעיל שמשיב את הסדר על כנו.  

אני רוצה להציע שנאזור אומץ וניפטר ממנגנון ההגנה הזה. נחזיר גם לנבחרינו את הזכות להיות אדם אחד שלם ולא מפורק, עם סט ערכים מוסרי אחד, ונשפוט אותם כמכלול. ננסה לייצר מכל ההיבטים שידועים לנו על אישיותם תמונת מציאות מורכבת, אנושית, ביקורתית, שאינה קריקטורה אבל גם אינה פיצול. נבנה את הדעה שלנו על סמך סך מעשיהם בזירה האישית והציבורית, נדע לאזן ולחמול במידה, אך גם להעניש אם צריך. ואם אנו מתקשים במשימה ומתפתים לפרק, נוכל תמיד לעצור ולשאול את עצמינו כיצד כל אחד מאתנו תופס את עצמו. האם מקובל עליי להיתפס כאדם בעל מוסר כפול?  אם התשובה היא לא, אזי לנבחרינו מגיע לא פחות מכך.

קשרי טסטוסטרון-שלטון

במגזין ליידי גלובס האחרון (מרץ 2014) שהוקדש לנושא "ריגושים", התפרסמה כתבה על תכונת אישיות של אהבת ריגושים. בכתבה רואיין פרופ' מרווין צוקרמן, פסיכוביולוג בעל שם בתחום, שהסביר על ההתנהגות האופיינית של בעלי התכונה ועל המקור הביולוגי שלה. מכיוון שהתפר בין תכונות פסיכולוגיות לביולוגיות הוא אזור דמדומים מסקרן וטעון, לא התפלאתי כשמצאתי עצמי חשה חוסר נוחות מהכתוב. אני מבקשת להציע פה קריאה ביקורתית של הנאמר בכתבה. הרעיון הוא לא להביא מידע סותר, שכן אין לי מומחיות בתחום, אלא להראות כיצד בעזרת מעט הגיון בריא שכל קורא סקרן יכול לגייס בעצמו, ניתן ורצוי לפקפק במה שמוצג כעובדות ביולוגיות חד-משמעיות.

להמשך המאמר באתר העין השביעית:

http://www.the7eye.org.il/102782


 

אסירי הביולוגיה

טסטוסטרון-שלטון ב"ליידי גלובס"

לטור המלא ב'עין השביעית'

פסיכולוגיה ופמיניזם: שונאים סיפור אהבה

 

פסיכולוגיה במבט מגדרי מזמנת אתגרים לתיאוריות קלאסיות וחדשניות רבות, מפסיכואנליזה ועד פסיכולוגיה אבולוציונית.  לאור פערי התפיסות כיום מפתיע מעט להיזכר עד כמה רב המשותף בין השיח הפמיניסטי לפסיכולוגי, שבתחילת הדרך חלקו תחומי עניין ונהנו מהפריה הדדית.  בשל אהדתי הרבה לשני תחומי הידע, מצאתי עצמי סקרנית לחקור את שורשי ההתנגשות. מחקרי התמקד בחיפוש הנחות המוצא שונות, שכן לרוב הנחות כאלה נעדרות מדיון פומבי בהיותן המובן מאליו.  במחקרי ניתחתי מקבץ מאמרים מכתבי עת פסיכולוגים ופמיניסטים[1] . "פסיכולוגיה" ו"פמיניזם" הם מושגי ענק להשוואה, לכן הצטמצמתי למאמרים בנושא הריון ולידה. מצאתי שאת הגישות הסותרות ניתן לארגן סביב שלושה צירים מרכזיים. להלן תקציר הממצאים, בהשמטת מרבית הדוגמאות וההפניות כדי שלא לייגע את הקורא החוץ-אקדמאי:

 

חלק I: ודאות מול ספק

ניתן לומר שלנגד עיניה של הפסיכולוגיה עומדת החתירה לוודאות, שאיפה שנגזרות ממנה מטרות של שליטה, ניהול וניבוי, ולעומתה דוגלות התיאוריות הפמיניסטיות בהעלאת ספק וערעור על הקיים כאידיאולוגיה, שמכך נגזרות מטרות כמו שינוי תודעתי, שבירת מיתוסים וכינון נורמות חדשות.

השאיפה לוודאות פסיכולוגית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בחיפוש אחר מתאמים וסיבתיות בעזרת משתנים מנבאים. ודאות וניבוי כרוכים זה בזה, שכן ודאות מושגת מניבוי נכון. בדרך כלל, מחקרים פסיכולוגים ירמזו על הוודאות כבר בכותרת המאמר, שתנוסח תוך הצגת הקשר המנבא. גם המטרות יצהירו על חיפוש הניבוי, וכאשר הממצאים חיוביים, שאלת המחקר תהפוך במסקנות לקביעה, ולטענה כי  A מוביל ל-B. הנה למשל דוגמה למטרת מחקר המנוסחת כך בכותרת מאמר פסיכולוגי: "לקבוע האם ארבעת המשתנים המפרטים את החוויה של ההריון והלידה (מספר ההריונות, מספר הילדים, דירוג קושי ההריון ודירוג קושי הלידה) הם מנבאים של דיכאון אחר לידה ".

הצצה נוספת לגישה החותרת לוודאות ניתן לקבל מהטקסטים בספרי הלימוד לפסיכולוגיה.  למשל, בספרי הלימוד המרכזיים בתחום פסיכולוגיית הבריאות מוגדרות המטרות הבאות: לנבא התנהגות הקשורה לבריאות וחולי באמצעות פיתוח ובדיקה של תיאוריות, וכן לשלוט, לנהל ולשנות התנהגות כזו באמצעות יישום תיאוריות אלה[2].

אין ספק שהוודאות עוזרת להשליט סדר בפאזל המורכב והכאוטי שנקרא נפש האדם. אולם יש גם קולות ביקורתיים בפסיכולוגיה על גישה זו. למשל, יש הטוענים שהפרקטיקה הרפואית העכשווית מחויבת מדי להפיכת "מסתורין לחידות", שכן בניגוד למסתורין, חידה היא פתירה והיעדר פתרון הוא מצב שאינו מקובל על הרפואה כיום.[3]

מנגד אפשר לטעון, האם אפשר אחרת? ייתכן שבדומה לשדה המשפט, גם הפסיכולוגיה אינה יכולה להרשות לעצמה את הריבוי הפוסט-מודרניסטי ואת חוסר ההכרעה. בהיותה אמונה על מתן מענה למצוקות האדם, אפשר שדווקא החתירה לוודאות ול'פענוח המסתורין' היא הכלי הנכון להשיג זאת.  ואף על פי כן, הגישה הביקורתית קוראת לפסיכולוגים בתחום להצטייד במנה גדושה של צניעות וסקפטיות לגבי גבולות הידע הידועים, ומתריעה על כך שספרי הלימוד גורמים לתלמידים להאמין שהם יכולים ללמוד את העובדות על פסיכולוגיית הבריאות משל למדו עובדות על האנטומיה של הגוף.

מנגד, בשיח הפמיניסטי נוכל למצוא התרחקות מהיומרה להכליל ולנבא, לטובת העמדת נרטיבים חלופיים ופרשנות חדשה למוסכמות. לשם השוואה, בין המטרות שמנחות את הגישות הפמיניסטיות למחקר, ניתן לציין הסתכלות על נשים ומגדר כמוקד הניתוח, תפקיד פוליטי של העלאת מודעות, דחיית הדיכוטומיה של אובייקט-סובייקט ביחסים מחקריים, וכן העצמה נשית והמרת יחסי כוח באמצעות מחקר[4]. האקט הפוליטי הוא להפנות את הקשב לתחומים מעולם החוויות של נשים שלא זכו להתייחסות, או שזכו להתייחסות לא נכונה.  בבסיס גישה זו עומד אם כן הרצון להטיל ספק במה שנחשב למוסכם וטבעי, מתוך הכרה שקולן של נשים נעדר מכינון הסדר החברתי. הנה דוגמה לניסוח מטרה במאמר מהאסכולה הפמיניסטית: "לתרום לספרות הפמיניסטית באמצעות בחינת הדרכים שבהן התפיסות על המעבר לאמהות מתגלות כשונות מהחוויה עצמה, והאופן שבו תפיסות אלה מעוצבות מחדש". גם המסקנות יסתפקו לרוב בניתוח הממצאים, דהיינו יתמקדו בפענוח העבר, אך לא בניבוי העתיד. כמובן שיש רצון להסיק מניתוח זה על העתיד, אך טיבה של הסקה כזו נשאר נתון בידי הקורא.

השיח הפמיניסטי מצא עניין רב בהסתמכות על שיטתו של פוקו לניתוח העבר, הנוטה לחפש את המקריות במקום לשרטט יחסים פשוטים של סיבה ותוצאה. המחקר הפמיניסטי חותר לחשוף יחסי כוח סמויים, לנפץ מיתוסים ולשאול שאלות על המובן מאליו. עם זאת, לעתים הוא יעשה זאת גם במחיר של פירוק ללא בנייה. כלומר יש סכנה שהמסקנה תאמר "מה לא" אך לא תציע בהכרח "מה כן". כמו כן, ההתרחקות מהיומרה לנבא ולהכליל, עשויה לגבות מחיר יישומי.

חלק II: קטגוריות מול רצף

המחקר הפסיכולוגי מבוסס על מתודולוגיות וכלים כמו שאלונים, סולמות ומדדים. המספרים והנתונים מקודדים את התופעות שנחקרות לצורך ניתוחן והצגת הממצאים. השימוש בהגדרות, סיווגים וקטגוריות הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול הפסיכולוגי, ומדריך ה-DSM לאבחון פסיכיאטרי הוא דוגמה מייצגת לכך. לעומתו המחקר הפמיניסטי נוטה להצביע על הקושי של תיחום במסגרות, ולא פעם מוצא את החלופה בתהליך, בדינמיקה, באינטראקציה, בשבירת הגבולות וטשטוש ההגדרות.  כך למשל, באטלר  מציעה זהות מגדרית נזילה, גרוס  מציגה מודל של טבעת מוביוס לתפיסה רציפה של גוף ונפש במקום הדואליזם שעולה מהפרדתם, ופוקו אומץ בהתלהבות על ידי תיאורטיקניות פמיניסטיות בזכות החלופה שהוא מציע לאינדיבידואל הסובייקט הלכיד, בדמות ישות לא הומוגנית שהשיח מכונן אותה.

הישענות המחקר הפסיכולוגי על קטגוריות מאלצת חלוקה של פנים וחוץ, מי נכלל ומי לא נכלל. לדוגמה, במהדורת ה-DSM  האחרונה נעשה שינוי בקריטריונים שמגדירים פוסט-טראומה, והשינוי בהגדרה העלה שאלה חדשה:  האם עתה ניתן להכליל חווית לידה קשה כתסמונת פוסט-טראומטית? לפעולת "הזזת הקו" (מעבר לשאלה אם הקו עובר עתה במקום ה"נכון" או אם יש בכלל מקום כזה מלכתחילה) יש משמעות פוליטית.  ייחוס פוסט-טראומה לחווית הלידה פותח פרפספקטיבה פסיכולוגית שונה לחלוטין כלפיה, שאף עשויה לחלחל משיח המומחים לתפיסות תרבותיות וחברתיות. שאלה נוספת שצוינה במאמרים בעקבות השינוי בגבולות הקטגוריה: האם עתה ניתן לראות חפיפה בין 'פוסט-טראומה' לבין 'דיכאון אחר לידה'? גם כאן יש לשימור ההפרדה השלכות, החל מעמדת הממסד הרפואי ויישום הפרקטיקות הטיפוליות שיינקטו, ועד להשפעה על תפיסת היולדת עצמה את החוויה, וכמובן גם השלכות תקציביות.

המחקר הפמיניסטי מציע גישה חלופית ורציפה יותר. הנה כך למשל מנסחת חוקרת מהאסכולה הפמיניסטית את מטרת המאמר שלה: "במאמר זה, אבחן את הדואליות של אופני שימושי הגוף של נשים, ואטען שניתן לראות אותן בו-זמנית, הן כצורות של שליטה חברתית והן כצורות של ביטוי עצמי והעצמה". מהטרמינולוגיה עולה נטייה להימנע מהצבת גבולות, מבחירת או-או, ומהתחייבות לדפוסים ותבניות. בהמשך אותו מאמר, כאשר בכל זאת עולה הצורך בחלוקת הממצאים לתמות, נבחרות תמות הפתוחות למרחב פרשני גדול למדי , כמו "מיניות", "צורה" ו"חלל", ולא נערך דיון מה תחומיה של כל תמה, היכן מסתיימת האחת ומתחילה האחרת.

לו היינו חוזרים לחוקרי התסמונת הפוסט-טראומטית מצוידים בתפיסה זו, ייתכן שהיינו מגיעים למסקנה ולפיה ניתן היה להציב את שתי התסמונות, פוסט-טראומה ודיכאון אחר לידה, על סקאלה אחת, או לראות בהן צדדים שונים של אותו מטבע, כחלק מניסיון לבנות תמונה פסיכולוגית כוללת של חוויות ההריון והלידה.  יחד עם זאת, לצד העושר הרב שהרציפות מציעה והריבוי הפרשני שהיא פורסת, ניתן לטעון שהערפול והרב-משמעות של הגישה הפמיניסטית פוגעים במיקוד המסר, מקשים על הצגה תמציתית ומחודדת, ואולי אף נוגדים קוגניציה אנושית שמבוססת על סכימות וקטגוריות לצורך הבנה ויישום, ולכן גישה זו לא פעם מותירה את הממצאים בעולם התיאוריה.

חלק III : ביולוגיה מול פרשנות

בספרה "המין השני", הקדישה סימון דה-בובואר פרק לשאלת הגורל הביולוגי של האישה, במטרה לבחון האם שם נמצאת התשובה להיות האישה האחר המוחלט.  דה-בובואר ביקשה לחשוף את ההטיות התרבותיות והפרשניות במה שמקובל לראות כעובדות ביולוגיות, ולהפריד בין "העובדות הביולוגיות" לבין הפרשנות המוצמדת להן על "הטבע הנשי". כך לדוגמה, על הנטייה להשוות ולהסיק מהתנהגות של ביצית וזרע להתנהגות של אישה וגבר, כתבה (באירוניה קלה) כי: "תהיה זו פזיזות להסיק מן ההבחנה הזו שמקומה של האישה הוא בבית, אך יש אנשים פזיזים". העיסוק הישיר והבוטה לעתים של דה-בובואר בביולוגיה עורר עליה את חמתם של שמרנים אך גם של פמיניסטיות, שחלקן האשימו אותה שהציגה אישה המשועבדת לגופה ובכך שחזרה את הראייה הגברית. מחלוקת זו יכולה ללמד עד כמה סבוך עשוי להיות עיסוק פמיניסטי בביולוגיה של האישה.

ההבחנה בין מין למגדר זימנה לתיאוריה הפמיניסטית את הניתוק המיוחל מהביולוגיה, אולם עם הזמן ניתוק זה התברר כנושא מחיר - העלמת הגוף הנשי מהשיח, על החוויות והמשמעויות הייחודיות שהוא נושא עבור נשים. הצורך להחזיר את הגוף למודעות נאלץ להתמודד עם הסכנה של תפיסות מהותנויות ודטרמיניסטיות. כדי להימנע מכך, חוקרות פמיניסטיות נוטות להדגיש את הממד הפרשני של העיסוק בגוף, את ההקשרים החברתיים ואת היותו מקור עשיר לחוויות, לתיאורים, ובעיקר לדימויים וייצוגים. הגוף כאובייקט חברתי פתח פתח לדיון פוסט-מודרניסטי ופילוסופי ברוח ניטשה, פוקו ודלז.

האם השיח הפסיכולוגי מציע מבט מאוזן יותר ביחס לביולוגיה? ההכרה שהביולוגיה אינה נגישה לנו בצורתה הטהורה אלא רק בתיווך גורמים חיצוניים וסובייקטיביים קיימת גם בפסיכולוגיה. כיום מקובלת ההנחה שהביולוגיה של הגוף מושפעת מהיבטים חברתיים והתנהגותיים, ולראייה, המודל השולט בפסיכולוגיית הבריאות למשל, הוא 'המודל הביו-פסיכו-סוציאלי'.  ולמרות זאת, נראה שעבור הפסיכולוגיה, לביולוגיה משקל סגולי גבוה יותר על פני הסוציולוגיה.  יחד עם זאת, ישנם קולות ביקורתיים מתוך הפסיכולוגיה שתוהים האם היתה זו טעות לחבור בצורה כה איתנה למדע הרפואה, שכן הדבר גרם לפסיכולוגיה להחמיץ כמה מהחוויות האנושיות שאינן ניתנות להבנה בכלים רפואיים.  בנושא דיכאון אחר לידה למשל, נטען שהמודל הביורפואי נשים רואה בנשים כקורבן של הגוף שלהן, כיצורים שהורמונים משתוללים מכוונים אותם מהבגרות ועד גיל המעבר, ולכן סיווג דיכאון אחר לידה כפתולוגיה אינו אלא חלק ממערכת שלמה של אמונות ומיתוסים המשייכים לאישה פסיכולוגיה לא פתורה. ביקורת זו שואלת  מדוע שלא לראות בדיכאון תגובה סבירה לאור הקושי הרב בלידה ובשבועות האמהות הראשונים, ומדוע אין לפסיכולוגים עניין לחקור דווקא את יכולת העמידות המפליאה שמפגינות נשים מול קשיי ההורות, אלא רק את המקומות שבהם דומה שהן כושלות?[5] 

הנטייה של הפסיכולוגיה להיצמד לביולוגיה אולי אינה מוצהרת, אך משתמעת מתוך המטרות והמסקנות של המחקרים שבדקתי. מניתוח מאמרים בתחום פסיכולוגיית הבריאות, עלה כי הנרטיב האופייני נוטה לראות בגוף אתר מרכזי לחקירה הרבה יותר מאשר הסביבה בתוכה הוא פועל. מנגד, כאמור, למרות היתרון של שפה משותפת עם עולם הרפואה, יש קולות מתוך המערכת שמציפים את המחיר שהפסיכולוגיה משלמת על פרספקטיבה פיזיולוגית מוגבלת מדי.

כמשקל נגד, הגישה הפמיניסטית לביולוגיה מתמקדת מטבע הדברים בתפקידים שממלאות הנחות רקע חברתיות, ובעיקר הנחות אנדרוצנטריות שמעצבות מחקר ביולוגי וגישה מהותנית בכלל. אולם ניתן לטעון שלמרות תרומת השיח הפמיניסטי לממד הייצוגי והפרשני של הגוף תוך ההסתמכות על פנומנולוגיה, עדיין עצם ההתרחקות מהעיסוק בביולוגיה, בהכרח שמותירה אזורים לא מטופלים בחוויה הנשית, או לחלופין עשויה לגרור מסקנות עוקפות ומאולצות. ייתכן שבטיפול נכון, גם נתונים ביולוגים גולמיים יכולים להציע פתח לתובנות מרחיקות לכת. וכך גם מסכמת דה-בובאר בפרק "גורל" בספרה, את סקירת ההבדלים הביולוגיים בין המינים :

"נתונים ביולוגיים אלה הם בעלי חשיבות עצומה: הם ממלאים תפקיד ראשון במעלה בהיסטוריה של האישה ומהווים גורם מהותי למצבה; על כן נתייחס אליהם בכל תיאורנו מעתה ואילך. הגוף הוא הכלי באמצעותו אנו תופסים את העולם, ולפיכך העולם מצטייר בצורה אחרת לגמרי כאשר הוא נתפס באופן זה או אחר. חקרנו את הנתונים הביולוגיים באופן מעמיק כל כך, שכן הם אחד המפתחות להבין את האישה. יחד עם זאת, אנו דוחים את הרעיון שנתונים אלה יוצרים גורל בלתי ניתן לשינוי. ואין בהם כדי לגזור עליה שיעבוד נצחי".[6]

לסיכום, יש להניח ששלושת ממדי ההשוואה שהובאו כאן, ודאות מול ספק, קטגוריות מול רצף, ועובדות ביולוגיות מול פרשנות, אינם היחידים, וכי יש עוד הנחות מוצא שונות שסביבן מתארגן המחקר בשני תחומי היעד הללו, פסיכולוגיה ופמיניזם. לטעמי, אמנם ההתנגשות לעתים בלתי נמנעת אך השוני מביא גם להעשרת הפרספקטיבה, שהרי בסופו של דבר שני התחומים עוסקים במציאות החיים היומיומית של נשים וגברים.

                               

---

[1]  המאמרים נשלפו ממאגרים של כתבי עת מקצועיים, חלקם בעזרת שימוש במילות החיפוש  Pregnancy  ו-body, וחלקם מתוך סקירה שיטתית של גיליונות עדכניים ואיתור מאמר העוסק בהריון ובהשלכותיו על פי הכותרת שלו. מכתבי העת לפסיכולוגיה בריאותית  Psychology, Health & Medicine  ו- Psychology & Health , נשלפו 5 מאמרים לניתוח השיח הפסיכולוגי רפואי, ואילו מכתב העת Gender & society  נשלפו 3 מאמרים לניתוח השיח הפמיניסטי. הניתוח התמקד במטרות ובמסקנות שמציג כל מאמר, מתוך הנחה שמטרות ומסקנות מיטיבות לייצג ולתמצת את הקו הרעיוני של המחקר, וניתן ללמוד דרכן על הנחות המוצא שלו, על מובנים מאליהם, ועל המקומות אליהם מופנה או לא מופנה הקשב השיחי.

[2] Crossley, M. L., Nicolson, P. & Owens, G. (2001). Do we need to rethink health psychology? Commentaries on Crossley's "Do we need to rethink health psychology?", Psychology, Health & Medicine, 6(3), 243-265.

4שם, הערה 2.

[4] Fonow, M.M. & Cook, J.A. (2005). Feminist Methodology: New Applications in the Academy and Public Policy, Sings, 30(4), 2211-2236.

[5] שם, הערה 2.

[6] דה-בובאר, ס' (2007) [1949]. המין השני, תל אביב:בבל