פסיכולוגיה ופמיניזם: שונאים סיפור אהבה

 

פסיכולוגיה במבט מגדרי מזמנת אתגרים לתיאוריות קלאסיות וחדשניות רבות, מפסיכואנליזה ועד פסיכולוגיה אבולוציונית.  לאור פערי התפיסות כיום מפתיע מעט להיזכר עד כמה רב המשותף בין השיח הפמיניסטי לפסיכולוגי, שבתחילת הדרך חלקו תחומי עניין ונהנו מהפריה הדדית.  בשל אהדתי הרבה לשני תחומי הידע, מצאתי עצמי סקרנית לחקור את שורשי ההתנגשות. מחקרי התמקד בחיפוש הנחות המוצא שונות, שכן לרוב הנחות כאלה נעדרות מדיון פומבי בהיותן המובן מאליו.  במחקרי ניתחתי מקבץ מאמרים מכתבי עת פסיכולוגים ופמיניסטים[1] . "פסיכולוגיה" ו"פמיניזם" הם מושגי ענק להשוואה, לכן הצטמצמתי למאמרים בנושא הריון ולידה. מצאתי שאת הגישות הסותרות ניתן לארגן סביב שלושה צירים מרכזיים. להלן תקציר הממצאים, בהשמטת מרבית הדוגמאות וההפניות כדי שלא לייגע את הקורא החוץ-אקדמאי:

 

חלק I: ודאות מול ספק

ניתן לומר שלנגד עיניה של הפסיכולוגיה עומדת החתירה לוודאות, שאיפה שנגזרות ממנה מטרות של שליטה, ניהול וניבוי, ולעומתה דוגלות התיאוריות הפמיניסטיות בהעלאת ספק וערעור על הקיים כאידיאולוגיה, שמכך נגזרות מטרות כמו שינוי תודעתי, שבירת מיתוסים וכינון נורמות חדשות.

השאיפה לוודאות פסיכולוגית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בחיפוש אחר מתאמים וסיבתיות בעזרת משתנים מנבאים. ודאות וניבוי כרוכים זה בזה, שכן ודאות מושגת מניבוי נכון. בדרך כלל, מחקרים פסיכולוגים ירמזו על הוודאות כבר בכותרת המאמר, שתנוסח תוך הצגת הקשר המנבא. גם המטרות יצהירו על חיפוש הניבוי, וכאשר הממצאים חיוביים, שאלת המחקר תהפוך במסקנות לקביעה, ולטענה כי  A מוביל ל-B. הנה למשל דוגמה למטרת מחקר המנוסחת כך בכותרת מאמר פסיכולוגי: "לקבוע האם ארבעת המשתנים המפרטים את החוויה של ההריון והלידה (מספר ההריונות, מספר הילדים, דירוג קושי ההריון ודירוג קושי הלידה) הם מנבאים של דיכאון אחר לידה ".

הצצה נוספת לגישה החותרת לוודאות ניתן לקבל מהטקסטים בספרי הלימוד לפסיכולוגיה.  למשל, בספרי הלימוד המרכזיים בתחום פסיכולוגיית הבריאות מוגדרות המטרות הבאות: לנבא התנהגות הקשורה לבריאות וחולי באמצעות פיתוח ובדיקה של תיאוריות, וכן לשלוט, לנהל ולשנות התנהגות כזו באמצעות יישום תיאוריות אלה[2].

אין ספק שהוודאות עוזרת להשליט סדר בפאזל המורכב והכאוטי שנקרא נפש האדם. אולם יש גם קולות ביקורתיים בפסיכולוגיה על גישה זו. למשל, יש הטוענים שהפרקטיקה הרפואית העכשווית מחויבת מדי להפיכת "מסתורין לחידות", שכן בניגוד למסתורין, חידה היא פתירה והיעדר פתרון הוא מצב שאינו מקובל על הרפואה כיום.[3]

מנגד אפשר לטעון, האם אפשר אחרת? ייתכן שבדומה לשדה המשפט, גם הפסיכולוגיה אינה יכולה להרשות לעצמה את הריבוי הפוסט-מודרניסטי ואת חוסר ההכרעה. בהיותה אמונה על מתן מענה למצוקות האדם, אפשר שדווקא החתירה לוודאות ול'פענוח המסתורין' היא הכלי הנכון להשיג זאת.  ואף על פי כן, הגישה הביקורתית קוראת לפסיכולוגים בתחום להצטייד במנה גדושה של צניעות וסקפטיות לגבי גבולות הידע הידועים, ומתריעה על כך שספרי הלימוד גורמים לתלמידים להאמין שהם יכולים ללמוד את העובדות על פסיכולוגיית הבריאות משל למדו עובדות על האנטומיה של הגוף.

מנגד, בשיח הפמיניסטי נוכל למצוא התרחקות מהיומרה להכליל ולנבא, לטובת העמדת נרטיבים חלופיים ופרשנות חדשה למוסכמות. לשם השוואה, בין המטרות שמנחות את הגישות הפמיניסטיות למחקר, ניתן לציין הסתכלות על נשים ומגדר כמוקד הניתוח, תפקיד פוליטי של העלאת מודעות, דחיית הדיכוטומיה של אובייקט-סובייקט ביחסים מחקריים, וכן העצמה נשית והמרת יחסי כוח באמצעות מחקר[4]. האקט הפוליטי הוא להפנות את הקשב לתחומים מעולם החוויות של נשים שלא זכו להתייחסות, או שזכו להתייחסות לא נכונה.  בבסיס גישה זו עומד אם כן הרצון להטיל ספק במה שנחשב למוסכם וטבעי, מתוך הכרה שקולן של נשים נעדר מכינון הסדר החברתי. הנה דוגמה לניסוח מטרה במאמר מהאסכולה הפמיניסטית: "לתרום לספרות הפמיניסטית באמצעות בחינת הדרכים שבהן התפיסות על המעבר לאמהות מתגלות כשונות מהחוויה עצמה, והאופן שבו תפיסות אלה מעוצבות מחדש". גם המסקנות יסתפקו לרוב בניתוח הממצאים, דהיינו יתמקדו בפענוח העבר, אך לא בניבוי העתיד. כמובן שיש רצון להסיק מניתוח זה על העתיד, אך טיבה של הסקה כזו נשאר נתון בידי הקורא.

השיח הפמיניסטי מצא עניין רב בהסתמכות על שיטתו של פוקו לניתוח העבר, הנוטה לחפש את המקריות במקום לשרטט יחסים פשוטים של סיבה ותוצאה. המחקר הפמיניסטי חותר לחשוף יחסי כוח סמויים, לנפץ מיתוסים ולשאול שאלות על המובן מאליו. עם זאת, לעתים הוא יעשה זאת גם במחיר של פירוק ללא בנייה. כלומר יש סכנה שהמסקנה תאמר "מה לא" אך לא תציע בהכרח "מה כן". כמו כן, ההתרחקות מהיומרה לנבא ולהכליל, עשויה לגבות מחיר יישומי.

חלק II: קטגוריות מול רצף

המחקר הפסיכולוגי מבוסס על מתודולוגיות וכלים כמו שאלונים, סולמות ומדדים. המספרים והנתונים מקודדים את התופעות שנחקרות לצורך ניתוחן והצגת הממצאים. השימוש בהגדרות, סיווגים וקטגוריות הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול הפסיכולוגי, ומדריך ה-DSM לאבחון פסיכיאטרי הוא דוגמה מייצגת לכך. לעומתו המחקר הפמיניסטי נוטה להצביע על הקושי של תיחום במסגרות, ולא פעם מוצא את החלופה בתהליך, בדינמיקה, באינטראקציה, בשבירת הגבולות וטשטוש ההגדרות.  כך למשל, באטלר  מציעה זהות מגדרית נזילה, גרוס  מציגה מודל של טבעת מוביוס לתפיסה רציפה של גוף ונפש במקום הדואליזם שעולה מהפרדתם, ופוקו אומץ בהתלהבות על ידי תיאורטיקניות פמיניסטיות בזכות החלופה שהוא מציע לאינדיבידואל הסובייקט הלכיד, בדמות ישות לא הומוגנית שהשיח מכונן אותה.

הישענות המחקר הפסיכולוגי על קטגוריות מאלצת חלוקה של פנים וחוץ, מי נכלל ומי לא נכלל. לדוגמה, במהדורת ה-DSM  האחרונה נעשה שינוי בקריטריונים שמגדירים פוסט-טראומה, והשינוי בהגדרה העלה שאלה חדשה:  האם עתה ניתן להכליל חווית לידה קשה כתסמונת פוסט-טראומטית? לפעולת "הזזת הקו" (מעבר לשאלה אם הקו עובר עתה במקום ה"נכון" או אם יש בכלל מקום כזה מלכתחילה) יש משמעות פוליטית.  ייחוס פוסט-טראומה לחווית הלידה פותח פרפספקטיבה פסיכולוגית שונה לחלוטין כלפיה, שאף עשויה לחלחל משיח המומחים לתפיסות תרבותיות וחברתיות. שאלה נוספת שצוינה במאמרים בעקבות השינוי בגבולות הקטגוריה: האם עתה ניתן לראות חפיפה בין 'פוסט-טראומה' לבין 'דיכאון אחר לידה'? גם כאן יש לשימור ההפרדה השלכות, החל מעמדת הממסד הרפואי ויישום הפרקטיקות הטיפוליות שיינקטו, ועד להשפעה על תפיסת היולדת עצמה את החוויה, וכמובן גם השלכות תקציביות.

המחקר הפמיניסטי מציע גישה חלופית ורציפה יותר. הנה כך למשל מנסחת חוקרת מהאסכולה הפמיניסטית את מטרת המאמר שלה: "במאמר זה, אבחן את הדואליות של אופני שימושי הגוף של נשים, ואטען שניתן לראות אותן בו-זמנית, הן כצורות של שליטה חברתית והן כצורות של ביטוי עצמי והעצמה". מהטרמינולוגיה עולה נטייה להימנע מהצבת גבולות, מבחירת או-או, ומהתחייבות לדפוסים ותבניות. בהמשך אותו מאמר, כאשר בכל זאת עולה הצורך בחלוקת הממצאים לתמות, נבחרות תמות הפתוחות למרחב פרשני גדול למדי , כמו "מיניות", "צורה" ו"חלל", ולא נערך דיון מה תחומיה של כל תמה, היכן מסתיימת האחת ומתחילה האחרת.

לו היינו חוזרים לחוקרי התסמונת הפוסט-טראומטית מצוידים בתפיסה זו, ייתכן שהיינו מגיעים למסקנה ולפיה ניתן היה להציב את שתי התסמונות, פוסט-טראומה ודיכאון אחר לידה, על סקאלה אחת, או לראות בהן צדדים שונים של אותו מטבע, כחלק מניסיון לבנות תמונה פסיכולוגית כוללת של חוויות ההריון והלידה.  יחד עם זאת, לצד העושר הרב שהרציפות מציעה והריבוי הפרשני שהיא פורסת, ניתן לטעון שהערפול והרב-משמעות של הגישה הפמיניסטית פוגעים במיקוד המסר, מקשים על הצגה תמציתית ומחודדת, ואולי אף נוגדים קוגניציה אנושית שמבוססת על סכימות וקטגוריות לצורך הבנה ויישום, ולכן גישה זו לא פעם מותירה את הממצאים בעולם התיאוריה.

חלק III : ביולוגיה מול פרשנות

בספרה "המין השני", הקדישה סימון דה-בובואר פרק לשאלת הגורל הביולוגי של האישה, במטרה לבחון האם שם נמצאת התשובה להיות האישה האחר המוחלט.  דה-בובואר ביקשה לחשוף את ההטיות התרבותיות והפרשניות במה שמקובל לראות כעובדות ביולוגיות, ולהפריד בין "העובדות הביולוגיות" לבין הפרשנות המוצמדת להן על "הטבע הנשי". כך לדוגמה, על הנטייה להשוות ולהסיק מהתנהגות של ביצית וזרע להתנהגות של אישה וגבר, כתבה (באירוניה קלה) כי: "תהיה זו פזיזות להסיק מן ההבחנה הזו שמקומה של האישה הוא בבית, אך יש אנשים פזיזים". העיסוק הישיר והבוטה לעתים של דה-בובואר בביולוגיה עורר עליה את חמתם של שמרנים אך גם של פמיניסטיות, שחלקן האשימו אותה שהציגה אישה המשועבדת לגופה ובכך שחזרה את הראייה הגברית. מחלוקת זו יכולה ללמד עד כמה סבוך עשוי להיות עיסוק פמיניסטי בביולוגיה של האישה.

ההבחנה בין מין למגדר זימנה לתיאוריה הפמיניסטית את הניתוק המיוחל מהביולוגיה, אולם עם הזמן ניתוק זה התברר כנושא מחיר - העלמת הגוף הנשי מהשיח, על החוויות והמשמעויות הייחודיות שהוא נושא עבור נשים. הצורך להחזיר את הגוף למודעות נאלץ להתמודד עם הסכנה של תפיסות מהותנויות ודטרמיניסטיות. כדי להימנע מכך, חוקרות פמיניסטיות נוטות להדגיש את הממד הפרשני של העיסוק בגוף, את ההקשרים החברתיים ואת היותו מקור עשיר לחוויות, לתיאורים, ובעיקר לדימויים וייצוגים. הגוף כאובייקט חברתי פתח פתח לדיון פוסט-מודרניסטי ופילוסופי ברוח ניטשה, פוקו ודלז.

האם השיח הפסיכולוגי מציע מבט מאוזן יותר ביחס לביולוגיה? ההכרה שהביולוגיה אינה נגישה לנו בצורתה הטהורה אלא רק בתיווך גורמים חיצוניים וסובייקטיביים קיימת גם בפסיכולוגיה. כיום מקובלת ההנחה שהביולוגיה של הגוף מושפעת מהיבטים חברתיים והתנהגותיים, ולראייה, המודל השולט בפסיכולוגיית הבריאות למשל, הוא 'המודל הביו-פסיכו-סוציאלי'.  ולמרות זאת, נראה שעבור הפסיכולוגיה, לביולוגיה משקל סגולי גבוה יותר על פני הסוציולוגיה.  יחד עם זאת, ישנם קולות ביקורתיים מתוך הפסיכולוגיה שתוהים האם היתה זו טעות לחבור בצורה כה איתנה למדע הרפואה, שכן הדבר גרם לפסיכולוגיה להחמיץ כמה מהחוויות האנושיות שאינן ניתנות להבנה בכלים רפואיים.  בנושא דיכאון אחר לידה למשל, נטען שהמודל הביורפואי נשים רואה בנשים כקורבן של הגוף שלהן, כיצורים שהורמונים משתוללים מכוונים אותם מהבגרות ועד גיל המעבר, ולכן סיווג דיכאון אחר לידה כפתולוגיה אינו אלא חלק ממערכת שלמה של אמונות ומיתוסים המשייכים לאישה פסיכולוגיה לא פתורה. ביקורת זו שואלת  מדוע שלא לראות בדיכאון תגובה סבירה לאור הקושי הרב בלידה ובשבועות האמהות הראשונים, ומדוע אין לפסיכולוגים עניין לחקור דווקא את יכולת העמידות המפליאה שמפגינות נשים מול קשיי ההורות, אלא רק את המקומות שבהם דומה שהן כושלות?[5] 

הנטייה של הפסיכולוגיה להיצמד לביולוגיה אולי אינה מוצהרת, אך משתמעת מתוך המטרות והמסקנות של המחקרים שבדקתי. מניתוח מאמרים בתחום פסיכולוגיית הבריאות, עלה כי הנרטיב האופייני נוטה לראות בגוף אתר מרכזי לחקירה הרבה יותר מאשר הסביבה בתוכה הוא פועל. מנגד, כאמור, למרות היתרון של שפה משותפת עם עולם הרפואה, יש קולות מתוך המערכת שמציפים את המחיר שהפסיכולוגיה משלמת על פרספקטיבה פיזיולוגית מוגבלת מדי.

כמשקל נגד, הגישה הפמיניסטית לביולוגיה מתמקדת מטבע הדברים בתפקידים שממלאות הנחות רקע חברתיות, ובעיקר הנחות אנדרוצנטריות שמעצבות מחקר ביולוגי וגישה מהותנית בכלל. אולם ניתן לטעון שלמרות תרומת השיח הפמיניסטי לממד הייצוגי והפרשני של הגוף תוך ההסתמכות על פנומנולוגיה, עדיין עצם ההתרחקות מהעיסוק בביולוגיה, בהכרח שמותירה אזורים לא מטופלים בחוויה הנשית, או לחלופין עשויה לגרור מסקנות עוקפות ומאולצות. ייתכן שבטיפול נכון, גם נתונים ביולוגים גולמיים יכולים להציע פתח לתובנות מרחיקות לכת. וכך גם מסכמת דה-בובאר בפרק "גורל" בספרה, את סקירת ההבדלים הביולוגיים בין המינים :

"נתונים ביולוגיים אלה הם בעלי חשיבות עצומה: הם ממלאים תפקיד ראשון במעלה בהיסטוריה של האישה ומהווים גורם מהותי למצבה; על כן נתייחס אליהם בכל תיאורנו מעתה ואילך. הגוף הוא הכלי באמצעותו אנו תופסים את העולם, ולפיכך העולם מצטייר בצורה אחרת לגמרי כאשר הוא נתפס באופן זה או אחר. חקרנו את הנתונים הביולוגיים באופן מעמיק כל כך, שכן הם אחד המפתחות להבין את האישה. יחד עם זאת, אנו דוחים את הרעיון שנתונים אלה יוצרים גורל בלתי ניתן לשינוי. ואין בהם כדי לגזור עליה שיעבוד נצחי".[6]

לסיכום, יש להניח ששלושת ממדי ההשוואה שהובאו כאן, ודאות מול ספק, קטגוריות מול רצף, ועובדות ביולוגיות מול פרשנות, אינם היחידים, וכי יש עוד הנחות מוצא שונות שסביבן מתארגן המחקר בשני תחומי היעד הללו, פסיכולוגיה ופמיניזם. לטעמי, אמנם ההתנגשות לעתים בלתי נמנעת אך השוני מביא גם להעשרת הפרספקטיבה, שהרי בסופו של דבר שני התחומים עוסקים במציאות החיים היומיומית של נשים וגברים.

                               

---

[1]  המאמרים נשלפו ממאגרים של כתבי עת מקצועיים, חלקם בעזרת שימוש במילות החיפוש  Pregnancy  ו-body, וחלקם מתוך סקירה שיטתית של גיליונות עדכניים ואיתור מאמר העוסק בהריון ובהשלכותיו על פי הכותרת שלו. מכתבי העת לפסיכולוגיה בריאותית  Psychology, Health & Medicine  ו- Psychology & Health , נשלפו 5 מאמרים לניתוח השיח הפסיכולוגי רפואי, ואילו מכתב העת Gender & society  נשלפו 3 מאמרים לניתוח השיח הפמיניסטי. הניתוח התמקד במטרות ובמסקנות שמציג כל מאמר, מתוך הנחה שמטרות ומסקנות מיטיבות לייצג ולתמצת את הקו הרעיוני של המחקר, וניתן ללמוד דרכן על הנחות המוצא שלו, על מובנים מאליהם, ועל המקומות אליהם מופנה או לא מופנה הקשב השיחי.

[2] Crossley, M. L., Nicolson, P. & Owens, G. (2001). Do we need to rethink health psychology? Commentaries on Crossley's "Do we need to rethink health psychology?", Psychology, Health & Medicine, 6(3), 243-265.

4שם, הערה 2.

[4] Fonow, M.M. & Cook, J.A. (2005). Feminist Methodology: New Applications in the Academy and Public Policy, Sings, 30(4), 2211-2236.

[5] שם, הערה 2.

[6] דה-בובאר, ס' (2007) [1949]. המין השני, תל אביב:בבל