זעזוע סלקטיבי

אלמנט שכיח בסרטי אימה הוא לראות את הגיבור נחשף לתופעה מפחידה שאף אחד אחר משום מה אינו רואה. תחושה דומה ליוותה אותי מאופן סיקור הסערה סביב חתונת בני הזוג מחמוד ומורל והפגנות אנשי להב"ה. אי סי דד פיפל, זעתי בחוסר נוחות. למה אף אחד סביבי לא מגיב? מסגור הסיפור התקשורתי התמקד בגזענות נגד ערבים, בשעה שההיבט השוביניסטי החריף והבוטה שהוא הציף הסתובב כרוח במסדרונות, או הגיח בשוליים במקרה הטוב.  הראיונות עם התומכים בגזענות חשפו את הציבור לשנאת ערבים אך גם לאמירות מבזות ומחפירות על נשים, אולם משום מה השיח התקשורתי הצליח לעקוף אותן בנימוס ולהקפיד להזדעזע מההיבט הגזעני בלבד. השאלות הקשות עסקו בנושאים כבדי משקל כמו נישואים מעורבים בעד ונגד, והתוצאה הצליחה להישאר נייטרלית למגדר בצורה מעוררת השתאות.

 

כך למשל, במוסף מעריב השבוע (19.8.14), הופיעה ידיעה על ראיון שנתן לפיד לתכנית רדיו, תחת הכותרת "יפריע לי אם הבן שלי יתחתן עם גויה". ובכן, המציאות העגומה היא שללפיד אולי יפריע, אבל לאנשי להב"ה ותומכיהם לא ממש. הבעיה של הארגון אינה חתונות מעורבות באשר הן, אלא ספציפית נישואין של נשים יהודיות לערבים. למתראיינים ומראיינים אולי לא נעים מהשוביניזם הבוטה הזה, אם כי אני חושדת שהם פשוט לא רואים אותו. כך או כך הם מנסים לטשטש אותו. נתלים במקרה של הבן של נתניהו או מפתחים דיון כמעט פילוסופי על העם היהודי לאן. צר לי אבל זה לא העניין הבוער כאן. מדובר באידיאולוגיה שצומחת מעולם ערכים שמשלב גזענות עם תפיסת הנשים כרכוש של הגברים, וכל ניסיון להתעלם מהפן המגדרי רק מבליט את האבסורד ונותן לכך לגיטימציה שבשתיקה. הדבר דומה לדיון מלומד שיתנהל בנושא נורמת נישואי הגבר הבדואי לנשים רבות, שיעלו בו אמירות כמו  "בהחלט יש פה מעשה לא תקין מוסרית, גם לי יפריע אם הבת שלי תחליט להתחתן עם גברים רבים". נישואי פוליגמיה בעדה הבדואית הם בעיה עם ממד מגדרי מובהק, וגם נישואי תערובת בקרב יהודים קיבלו ממד מגדרי מובהק. כך שהדיון אינו רק גזענות, הוא נשים וגזענות, ועד שלא נעשה את ההצלבה הזו לא נוכל לטפל בו. כל עוד העיתונאים עיוורים לכך או מנומסים מדי או סתם לא מודעים, הסיקור התקשורתי יישאר לקוי.

 

הנה דוגמה מפורטת יותר, גם היא מאותו גיליון מעריב. אייל לוי עשה מעשה VICE ונכנס למעמקי המאפליה של להב"ה. מובטח לנו "מבט מבפנים", והממצאים מובאים תחת הכותרת "שמן למדורה".  כאמור הסיפור הוא לא עצם הדעות של להב"ה, אלא האופן שבו העיתונות בוחרת לסקר אותן. לכן כשקראתי שאלתי את עצמי שאלות כמו אילו ביטויים קיבלו הבלטה ואילו חלפו ליד האוזן? אילו אמירות זכו לשאלות המשך ומאילו התעלמו? מה נתפס כצורם ומה נלקח כמובן מאליו? והמסקנות העידו שוב שהרוחות המפחידות משוטטות באין מפריע.

 

בפתיח הכתבה מוצג הארגון כמי שכבר כמה שנים מנסה "למנוע קשרים רומנטים בין יהודיים וגויים", ככה באופן כללי, ובהמשך נעשית השוואה מאירת עיניים לטוהר הגזע הגרמני.  עד כאן הכול אולי מדויק ונכון, הבעיה היא שהדעות האלימות כלפי נשים שמציפות את הכתבה בהמשך חולפות ללא התייחסות מיוחדת. משונה בעיני שכאשר העיתונאי רצה להביע את שאט נפשו, הוא לא היסס לשאול ישירות את המרואיין שלו: "איך מפתחים עמדות גזעניות כאלה". אבל אף שאלה דומה מצדו על היחס כלפי נשים לא עלתה. למשל, כאשר דובר הארגון אומר לו:  "נפלו לנו 64 חיילים במלחמה ועכשיו לוקחים לנו עוד כלה אחת. היא לא מבינה את זה אבל יש אנשים חכמים וגדולים ממנה שמכירים את הדרך" (לנושא חולשת הדעת של האישה נחזור בהמשך, שכן מסתבר שזהו מוטיב חוזר בקרב אוהדי היהדות הטהורה). גם כשהדובר תובע מהעיתונאי אחווה גברית לחינוך 'הנשים שלנו', ושולף את הסיטואציה המלבבת הבאה: "אם אחותך הייתה יושבת בסלון ומעשנת סמים מה היית עושה? הרי היית מוריד לה את הראש ולוקח את החשיש מהידיים", דבריו נותרים תלויים בחלל, ומכל התגובות האפשריות למשל מאיר העיניים הזה, העיתונאי בוחר לעבור לעקיצה בנושא אחר לגמרי (ושואל "איך יהודי שפועל למען בנות ישראל בוחר לגור דווקא בשוויץ?").  השיא לעניות דעתי היה בתשובה שהעיתונאי קיבל לשאלתו "אם אחותך הייתה מתאהבת בערבי". המשפט "יש דברים שלא כולם צריכים לדעת" הוא איום לכל דבר. אולם גם הוא לא העלה שאלת המשך ולא הגיע לכותרות או להבלטה. שוו בנפשכם שכל הכתבה הזו הייתה ממסוגרת תחת האמירות האלה. הרי כל אופי הסיקור היה משתנה.  

 

עיוורון דומה אחז גם ברזי ברקאי, כאשר ראיין בתכניתו (17.08.14) מרואיין בשם הרב יהודה הראל, שבתו התחתנה עם מוסלמי והוא עצמו אוחז נלהב בדעות להב"ה. גם ברקאי מצליח להתעלם משלל העדויות שמדובר באידיאולוגיה המעוגנת בין היתר ביחס של דיכוי נשים ולא רק בגזענות, למרות שכל תשובה של כבוד הרב רק חידדה את המציאות הזו.  "תאר לעצמך שהבת שלך הייתה מתחתנת עם ערבי"  מזדעק הראל, אבל ברקאי לא נותן לאמירה הספציפית לבלבל אותו. מדובר הרי בסוגיה עקרונית של התבוללות, נשים וגברים גם יחד. ושיח החרשים ממשיך. למה לדעתך זה קרה לבת שלך? שואל ברקאי בשלב מסוים ונענה:  "העניין של הערבים או המוסלמים או הנוצרים שתופסים יהודיה זה רק בגלל חלישות דעת, בגלל איזו  נפילה רוחנית של היהודיה".

"אבל יכול להיות שהיא תפסה אותו ולא הוא תפס אותה?" מעיז ברקאי להכניס קצת דעת למעשי האישה.

 "אין מושג כזה שהן תופסות אותם. הם תופסים אותן ברשת".

 

בשלב זה, ברקאי, שרק החל לדגדג את העמדות כלפי נשים, מוותר וחוזר לקרקע בטוחה -  הגזענות. ואם צריך לאמץ את הנחת המוצא של המרואיין על נשים כדי להוכיח אותה - לו יהי. "אם צרפתי שהבת שלו התחתנה עם יהודי היה מדבר כמוך, זה בסדר?" הוא שואל והרב עונה כמובן! אויויוי,  נאנח ברקאי מול הגזענות הבוטה, אנחה כזו לא יצאה ממנו כששמע שאשה יהודיה מתחתנת עם ערבי רק מתוך חלישות דעת.  בסוף הראיון הוא שואל כנזכר, תגיד, איך אשתך רואה את כל העניין הזה? ונענה "אני מנסה כמה שפחות לערב אותה, לאישה [למד מנוקדת בשווא] זה מאוד כואב". עוד פעמון אזהרה שמרמז על השליטה הגברית בסיטואציה המשפחתית, שעובר גם הוא ליד האוזן. ברקאי מסיים את הראיון בציינו שמיד יעלה על הקו מישהו  "כדי להגיד לך שאתה גזען גדול". יפה. כמאזינה אני יכולה להיות בטוחה שברקאי מתנגד לגזענות, הנושא הזה מכוסה.

 

רוח האוב זוכה להתגלות חלקית בתכנית לונדון וקירשנבאום (18.08.14), אבל לא בזכות המראיינים אלא בזכות המרואיין. גם כאן הדיון הוצג תחת הכותרת הכללית – כיצד זה שבישראל לא מתיר החוק לבני זוג שאינם מאותה דת להתחתן. שוב מסגור סימטרי ונייטרלי למגדר. אלא שפרופ' צבי טריגר, המרואיין, הבקיא היטב במחקר המגדרי, מצליח להבקיע סוף סוף את חומות השתיקה. הוא מציין ביוזמתו את חוסר השוויון בזכויות נשים לגברים בדיני משפחה בארץ. "עובדה שלא מוחים נגד נישואי גברים יהודים לנשים לא יהודיות" אומר טריגר. "המאמץ העיקרי של ארגון להב"ה הוא כנגד נשים יהודיות שמתחתנות עם גברים ערבים", ומוסיף שיש נשים שמתחתנות עם מהגרי עבודה ולא רואים את ארגון להב"ה שם. אבל כאמור, לא זו הייתה המטרה המקורית של האייטם,  שעד מהרה שב לעסוק בנישואים והתבוללות. ההתמקדות ביחס לנשים נשארה לא יותר מאנקדוטה.

העיסוק בגילויי הגזענות הקשים שצפו ועלו בעקבות המלחמה הוא ראוי ומוצדק, אבל לא ייתכן שהדיון התקשורתי לא יצליח לזהות ביטויי שוביניזם קשה רק משום שהם מתערבבים בביטויי גזענות. כשמדובר באנטישמיות למשל, האוזן שלנו כרויה ומחודדת לזהות ביטויים פוגעניים, היכן האוזן הרגישה כשמדובר בהתבטאויות נגד נשים ? חשוב להדגיש, אין רלוונטיות לשאלה אם מסכימים או לא מסכימים לנישואים מעורבים. שוויון מגדרי הוא התפיסה המופלאה שמותר לנשים לעשות גם דברים שגברים מתנגדים להם, ואפילו שגיאות של ממש רחמנא לצלן, מבלי שהגברים ינכסו לעצמם את הזכות ללמד את "הנשים שלנו". לכן הסיפור של להבה צריך לקבל את המסגור הנכון שלו – הצטלבות בין תפיסות שוביניסטיות לגזעניות במסווה של ערכי יהדות ודת. נכון יהיה לפרום את הסבך המורכב הזה, ולקרוא לכל תופעה בשמה.

גרסה של מאמר זה פורסמה באתר העין שביעית תחת הכותרת "היית מוריד לה את הראש".

"איך משיגים נשים יפות"

כיתוב זה הופיע על שער מוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות' (21.3.14). הקוראים הוזמנו לגלות את התשובה לשאלה זו ולעוד שאלות מעניינות, בראיון שערך יהודה נוריאל עם שלומי שבן, והתפרסם בתוך הגיליון.

קראתי את הראיון בהשתאות קלה. שלומי שבן ויהודה נוריאל נתפסים כאנשים שנמצאים בשפיץ התרבותי, עם אצבע על הדופק התל-אביבי ומודעות עצמית מתוחכמת. אותם לא צריך ללמד פרק בהלכות PC. שבן אינו בדיוק קולו של הדור הישן  ונוריאל אינו חושש לשאת דגלים חברתיים, מדוע אם כך התוצאה שהתקבלה היתה כה שמרנית ?

כשאני מדברת על שמרנות, אני מתכוונת להתעסקות הלהוטה במראה של יובל שרף ובמראה של נשים בכלל באופן שהתכתב עם שנות השישים. נוריאל לא מפספס הזדמנות להעריץ את שבן על בנות זוגו היפות לדורותיהן, ושניהם ביחד יוצאים מגדרם כדי להחמיא ליופיה של יובל שרף. מתיקות השפתיים עושה נעים,  הרי מדובר במחמאות, אז מה הבעיה?

 

הבעיה לטעמי אינה בהחמאה ליופיה של שרף, הבעיה היא שיופיה הוא הדבר היחיד שנידון בכתבה בקשר אליה, ושמהדיון ביופי הנשי בכלל עלתה ההנחה הסמויה שמדובר בנכס נשי שגברים צורכים אותו ונהנים ממנו, שכן יש בו כדי לתרום ליוקרתם. הראיון היה רצוף באזכורים סחבקיים, מפרגנים וחביבים, שבהם שב והודגש המוניטין של שבן בבנות זוג יפות, והעובדה שהוא זוכה בנקודות על יופיה של בת-זוגו הנוכחית.
 

גם אם המשולש שבן-נוריאל-שרף מרוצים מאוד מהאופן שבו כל אחד מהם הצטייר בכתבה (נוריאל כמעריץ של כישרונו של שבן להשיג נשים יפות, שבן כמעריץ את יופיה של אשתו, ושרף כמושא הערצה על יופיה), וגם אם אף אחד ממש לא נפגע משום אמירה, עדיין יש מקום להאיר את הצד האחורי של האידיליה, הצד שמקרין על הטנגו הזה שבין גברים לנשים, ורומז על הציפיות - מי אמור להביא מה לשולחן הזוגיות, איזה נכס נחשב יוקרתי, ומי מתהדר בנכס היוקרתי.
 

כשגברים מדברים על יופי נשי בהאדרה מופרזת שמלווה בהקטנת עצמם, משל לא נותר להם אלא לכרוע ברך ולסגוד, קל להתפתות למחשבה מדובר בהפגנת כבוד והכרה בערך, אך בפועל יש להערצה הזו מחיר. גליק ופיסקה הם צמד חוקרים שידעו לתת שם לסקסיזם המוסווה במחמאות ואף לבנות לו מדד תקף שנקרא "סקסיזם אבירי". זהו גלגול מודרני יותר של הסקסיזם העוין המוכר כדיכוי בוטה. סקסיזם אבירי לעומת זאת, מתאפיין בעמדה פטרנליסטית חיובית כלפי נשים. בתפיסה ש"נשים הן נהדרות", אפילו טובות יותר מגברים, יצורים כמעט אלוהיים, תוך המעטת המין הגברי מולם. אולם כחלק מהאידיאליזציה יודגשו תכונות נשיות מסורתיות כמו יופי והקרבה, והרצון להתנגד לכך ינוטרל בזכות ההנאה מההערצה.  כשהערך מוצמד למדד המראה והיופי, כדאי גם לנשים לחשוב שוב, האם זה המטבע שאנו רוצות לנקוב בו את ערכנו?

שבן מצדו טורח להדגיש עד כמה מראהו הכעור, לדבריו, לא מאפשר לו לגמול לשרף באותו מטבע. לקורא ולמראיין נותר רק לחייך בביטול. אנחנו לא חוששים לרגע ששרף יצאה נפסדת. ברור שאתה שווה! הרי אתה כל כך מוכשר! ויוצא עם כל הבחורות היפות! ברי לנו ששבן לא אמור לגמול על יופי ביופי משלו. הוא אמור להביא לשולחן הזוגיות את הערכים האחרים. כישרון, ביצוע, חוכמה, כתיבה, ו-כסף. שבן עצמו ניסח היטב את המשוואה, כשתיאר מה לדעתו חושבים עליו זרים: "בחור שנראה ככה עם בחורה כזו? הוא בטח נורא עשיר".

החלוקה הקלאסית של משאבים בין המינים, נשים - פריון ויופי, גברים - כוח וכסף, עתיקה ומוכרת, ומן הסתם ודאי יש רבים הסבורים שאין רע בכך, וכדאי אפילו לשמר אותה שכן היא דרך הטבע. אבל אני חושדת שגיבורי הראיון אינם נמנים עם אלה, ודווקא משום כך מעניין לראות כיצד המשוואה הזו חיה וקיימת במחוזות הליברלים ביותר, ובאיזה מסווה.

 

הנה ריכוז מרבית הציטוטים מהכתבה בנושא:

כיתוב התמונה של שרף שהוא גם ציטוט משיר של שבן עליה: "היופי שלה מכאיב"

נוריאל בתיאור מקדים לשבן:  "תמיד עם הבחורה הכי יפה"

נוריאל מקשה על המראה של שבן: "אז ככה בטעות יצא לך להיות עם הבחורות הכי שוות?"

שבן מצטדק: "לא טענתי שאני לא אוהב בחורות יפות, מי לא?"

שבן מצטט פילוסופיה: "נשים לא רוצות גברים יפים, נשים רוצות גברים שהיו להם נשים יפות".

שבן מקפיד על שם התואר לזוגתו : "זה שאתה רואה אותי 'פעם ב-' עם אשתי היפה באיזו מסעדה זו תמונה חלקית מאוד"

שבן על ההנאה שבצפייה בבת זוגו : "אני רוצה לראות אותה מדגמנת כי זה מסב לי עונג"

שבן מסכם את הרהוריו : "וכל הדרך אני מסתכל עליה ואומר איזה עצבנית ויפה היא".

נוריאל מעריץ1: "נו, הביטחון העצמי הזה, כמו עם הבנות"

נוריאל מעריץ2: "אז איך בכלל אדם עם כזו מודעות עצמית עושה את המוב כלפי הבחורות הכי יפות?"

חשוב להדגיש שלא הדמויות האמיתיות מעניינות כאן, אלא הייצוג שלהן. שרף היא "הנשים היפות", שבן הוא הגבר שמשיג "נשים יפות", ונוריאל הוא הגבר שרוצה ללמוד איך להשיג "נשים יפות". עכשיו צאו וסיפרו את שלל הקומדיות הרומנטיות שזו תכליתן.

הגישה שנשים יפות הן מצרך שגברים צריכים להשיג ולצבור כדי להאדיר את יוקרתם אינה מפתיעה כשלעצמה, מה שמפתיע הוא לראות את התפיסות האלה שגורות וצפות בקרב אנשים שלו היו נשאלים על כך ישירות, היו שוללים זאת מכל וכל. אין לי עניין לבוז לשבן או לנוריאל או לתבוע את עלבונה המדומיין של שרף, אני בטוחה שאין צורך בכך החשיבות היא בהכרה עד כמה תפיסות מסורתיות על שני המינים עמוקות ומושרשות בנו, ועתידות לצוף בשיח התמים ביותר, בעל הכוונות הטהורות ביותר. דומה שלא התחלנו עדיין לגרד את השכבות של הנחות המוצא על יופי נשי כנכס גברי, והלכי הרוח החברתיים שנגזרים מכך. בתור התחלה אוכל להציע להצמיד את השאלה איך משיגים נשים יפות לשאלה איך משיגים גברים עשירים. עתה, מי שמתרעם מאחת מהשאלות ראוי שיתרעם גם מהשנייה.

 

קשרי טסטוסטרון-שלטון

במגזין ליידי גלובס האחרון (מרץ 2014) שהוקדש לנושא "ריגושים", התפרסמה כתבה על תכונת אישיות של אהבת ריגושים. בכתבה רואיין פרופ' מרווין צוקרמן, פסיכוביולוג בעל שם בתחום, שהסביר על ההתנהגות האופיינית של בעלי התכונה ועל המקור הביולוגי שלה. מכיוון שהתפר בין תכונות פסיכולוגיות לביולוגיות הוא אזור דמדומים מסקרן וטעון, לא התפלאתי כשמצאתי עצמי חשה חוסר נוחות מהכתוב. אני מבקשת להציע פה קריאה ביקורתית של הנאמר בכתבה. הרעיון הוא לא להביא מידע סותר, שכן אין לי מומחיות בתחום, אלא להראות כיצד בעזרת מעט הגיון בריא שכל קורא סקרן יכול לגייס בעצמו, ניתן ורצוי לפקפק במה שמוצג כעובדות ביולוגיות חד-משמעיות.

להמשך המאמר באתר העין השביעית:

http://www.the7eye.org.il/102782


 

על עכברים ואנשים

בגיליון סופשבוע של מעריב (26.06.13) התפרסמה הכתבה "האח הוליד עכבר", שעסקה בניסוי חברתי מעניין שעורכת חוקרת במכון ויצמן על עכברים, או כלשון כותרת המשנה - "ניסוי מתקדם וראשון מסוגו בעולם מאיים לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על היררכיות חברתיות, על מחלות גנטיות ועל מבנה המוח". העכברים בניסוי נידונו לחיים בסגנון "האח הגדול", ומסתבר שהצפייה בהם מאפשרת להסיק על התנהגותנו שלנו, בני האדם, ואף לקשר אותה ישירות למוח וביולוגיה. למשל מנהיגות. מי הופך מנהיג? באיזה תהליך? מתגלה שעכברים מזדרזים להסתדר במעמדות תחת מנהיג עכבר שהוא במקרה גם זכר. במקרה? קריאה מדוקדקת מגלה פסקה קטנה שחושפת את מאחורי הקלעים: "עכברי המעבדה בויתו כך שהנקבות אינן אגרסיביות, ולכן הן לא מגיעות לעמדות השפעה". ואם לא היו מבויתות? משפט אגבי מציין שבמקרה כזה הן "התנהגו בתוקפנות כזכרים ופיתחו היררכיה חברתית".

העובדה שמדובר בעכבר זכר אינה מודגשת כיוצאת דופן, אולם דווקא הטבעיות שבה היא מתקבלת רק מוכיחה כמה היא משקפת את הנחת המוצא הסמויה שלנו. אנחנו הרי רגילים לראות סביבנו זכרים מנהיגים. נשאלת השאלה מדוע החוקרת מצאה לנכון להתערב במניפולציה גסה שמונעת מהנקבות את ההנהגה, ואז להסיק על תכונות ההנהגה שלנו, בני האדם, מזכרים בלבד? כנראה שהתשובה העצובה היא שהחלטה כזו נראית לה חסרת משמעות, וכי היא לא רואה בעיה מתודולוגית בלהכליל מזכרים לכלל העכברים ומשם לחברת בני האדם.

חוקרים בכל הענפים עושים שוב ושוב, הם נוטים לראות בקבוצת הזכרים את ברירת המחדל ולהסיק ממנה על כלל החברה, וההחמצה היא כפולה: גם השלכת תכונות זכריות על נקבות, וגם עוורון לשלל הממצאים שחקר חברת הנקבות יכול היה לחשוף.

כך אנו מגלים שמחקרים על התקפי לב התבצעו בגברים ולכם החמיצו תסמיני התקפי לב בנשים, שבניגוד לגברים לא מתאפיינים בכאב ביד שמאל, או שמחקרים על הפרעת קשב נלמדו לפי ילדים בנים וכך הוחמצו בנות עם הפרעת קשב, שבניגוד לבנים אינן מאופיינות בהיפר אקטיביות. ולא רק ברפואה מדובר. למשל, במחקר התנהגותי על גזענות אצל ילדים שהתפרסם בעיתון אחר ("גזענים מלידה", הארץ, 5.6.2013), הוצגו בכתבה המסקנות לפי הממצאים שהופיעו אצל הבנים כמייצגות את כלל החברה, ואילו ממצאי הבנות, שהציגו עמדה הרבה פחות גזענית ויותר משתפת, אוזכרו כמעט כקוריוז, וודאי שלא הושלך מהן על כלל בני האדם. אם נחזור להתמקדות בעכברים זכרים בלבד בכתבה הנוכחית, ניכר שגם שם העכברות הן לא העיקר אלא תת-קבוצה, ולא רק שהן תת-קבוצה, הן כלי לחקירת העכברים הזכרים. כך למשל מסבירה החוקרת כיצד היא מעוררת את העכברים לפעולה: "אני יכולה גם להפעיל גירוי סביבתי, לשים נקבות זה גירוי סביבתי". אכן, ממש כמו בחיים.

כמה קל ליפול למלכודת הזו, שבה מחקרים משעתקים את החיים התרבותיים שלנו על חיות, ומשם שבים ומסיקים על בני האדם במעגליות שמנציחה את עצמה. החוקרים שלוקים בכך לא פועלים בזדון. אין כאן קונספירציה. יש הרגל עיוור, הרגל לראות בזכר את ברירת המחדל ובנקבה את החריג, הרגל להשליך מהזכרים על כלל החברה שמורכבת מזכרים ומנקבות, והרגל לראות בנקבות תת-קטגוריה ולא חלק אינהרנטי מחיי החברה שניתן להסיק גם ממנו על הכלל. הקריאה להתפכח מההטיה הזו אינה לטובת הנשים בחברה, היא לטובת החברה.