שמרנות תוצרת אמריקה בישראל

 

בשנים האחרונות למדנו לגלגל על הלשון את המושג "שופט שמרן" או "תפיסה שמרנית", בעיקר בעקבות מחלוקות ששרת המשפטים איילת שקד הכניסה לשיח, בגיבוי כלי תקשורת כמו אתר מידה ומוסדות דוגמת מכון קהלת, קרן תקווה וגופים הנושאים את דגל השמרנות. אולם בעוד שליברליות היא מושג שגור בארץ - גם אם אינו מקובל על כל החוגים - הרי שלשמרנות אין מסורת ישראלית דומה. לכן טוב יעשו עיתונאים, במיוחד בימי בחירות אלה, אם בפעם הבאה שהמונח ייזרק לאוויר יעצרו את הריאיון וישאלו בנימוס: אנא, התכבדו והגדירו לנו, מהי שמרנות ?

לטור הדעה המלא ב-YNET  :

 

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5459779,00.html



 

תפקיד הפקיד - לפי איילת שקד

(פורסם במדור הדעות של מעריב ב-6.12.18)

 

כאשר הפובליציסט והוגה הדעות האמריקני וולטר ליפמן הציע ב-1922 את רעיון 'שלטון הפקידים המומחים', הוא עשה זאת מתוך חשש שהבוחר האמריקני לא ישכיל בבוא העת לבחור בחירה נבונה.  לעומתו, איש החינוך בן-זמנו ג'ון דיואי סירב לקבל את שיקול הדעת הלקוי של הבוחר כגזירת גורל, והשיב לליפמן בתזה הגורסת כי התרופה הנכונה לדמוקרטיה האמריקנית היא חינוך מגיל צעיר לעקרונותיה,  כך שבבוא העת לא יהיה צורך לסגת מפני שכבת פקידות מתמחה. מאה שנים לאחר מכן, הפולמוס ביניהם מהדהד במאבק שמנהלת אילת שקד נגד היועצים המשפטיים, שמוצא תומכים גם בעמודי הדעות בעיתון זה. טענה מרכזית של התומכים היא שהעם לא בחר בפקידים ולכן אין להם מנדט להשתתף בקבלת החלטות. דומה שהשקפה זו מניחה שהחזון של דיואי התממש: כולנו אזרחים דמוקרטיים נבונים, היטבנו לבחור, תנו לנציגי העם עכשיו לפעול!  אבל האם שאלת היועצים המשפטיים היא בגדר מימוש דבר הבוחר? פירוק של כמה הנחות שמאחוריה יעזור להחליט:

הנחה מובלעת אחת היא שהבוחר הצביע לשקד כשרת המשפטים בבחירה כמעט ישירה. זה אולי נכון במקרה של כחלון לשר אוצר, אבל שקד סיפרה לא מזמן שאפילו אחרי הבחירות לא חשבה שתהיה שרת משפטים. המנדט לשקד ולבית היהודי לממש את ערכיהם בסוגיה ספציפית זו הוא פועל יוצא וכמעט מקרי של אילוצים קואליציוניים, הרבה יותר משהוא ביטוי מובהק וחד משמעי ל"רצון הבוחר".  

הנחת מוצא נוספת היא שתוצאות הבחירות מעידות על מאה אחוז חפיפה בין ערכי הבוחר לערכי הנציג שבחר. בפועל אנו יודעים שאין זה כך. כבוחרים אנחנו פעמים רבות משלשלים בקלפי פתק לנציג שהוא הטוב שיש לעומת האחרים, מתפשרים ומקווים לטוב. לטעון שעל סמך הפתק בקלפי הנציג מבטא באופן גורף את רצון הבוחר, זו טענה שמשכיחה את העובדה שלרוב אנו מצביעים למפלגה עם טווח גדול של דעות בתוכה.

ולבסוף, הנחה שלישית שאפשר רק להצטער שאינה נכונה, היא שאנו מצביעים בדמוקרטיה לפי ערכים. הנחה זו עומדת בתקופה הנוכחית למבחן לא רק בישראל אלא בעולם כולו. יותר ויותר מתברר עד כמה הבוחרים מצביעים מרגש, מפחד, משנאה לצד השני, הרבה לפני שהם מצביעים לפי ערכים. (האם טראמפ נבחר כבחירה ערכית? האם ערכיו הם בכלל ערכי המפלגה הרפובליקנית?) בישראל כידוע הבחירה מצטמצמת להיוריסטיקה ביטחונית, עם פזילה פה ושם לאג'נדה כלכלית, מה גם שהליכוד רץ כלל ללא מצע. האם אפשר למתוח קו ישר בין ניצחון הליכוד לשאלה ערכית של מעמד היועצים המשפטיים?

לאור כל אלה נשאל ובצדק, ומה אמור הנציג הנבחר לעשות? הוא הרי נבחר בדמוקרטיה ייצוגית, האם אינו אמור לממש את השקפת עולמו? לדעתי, בהחלט. רק לעשות זאת בענווה. לזכור שהוא לא קיבל צ'ק פתוח מהבוחר אלא כוח מוגבל. לכן כל התמודדות שלו מול כוחות או ערכים מנוגדים בתוך המערכת, גם אם הם באים מבירוקרטיה פקידותית כמו נערי האוצר או יועצים משפטיים, אינה מכשול לדמוקרטיה כפי שמנסים לשכנע אותנו, אלא מנגנון של שיטה שלקחה בחשבון את כל ליקויי הבחירות שהזכרנו, ומבקשת לאזן את עצמה מבפנים בעזרת שומרי סף.

כדמוקרטיה עלינו לברך על כך שהכוח של נציגנו אינו בלתי מוגבל גם לאחר ניצחון בבחירות, במיוחד בעידן של שחיקה כה חריפה בערכים ממלכתיים. לכולנו יש מה להרוויח מריסון כוח שלטוני.  לא הייתי רוצה בשלטון הפקידים של ליפמן, ומימוש חזונו של דיואי לחינוך לדמוקרטיה כחיסון לתחלואיה עדיין רחוק לטעמי, אבל גם אם אלה בינינו המאמינים שכולנו אזרחים בעלי תודעה דמוקרטית מפותחת ומשוכללת, עדיין צריכים לשאוף לנציגים המתמודדים עם איזונים ובלמים, כולל כאלה שמקורם במערכת פקידותית ממלכתית ועצמאית, ולו בשל המחשבה שיום אחד בלמים אלה יגנו עליהם באופוזיציה. זו תפיסה הרבה יותר דמוקרטית מאשר הפנטזיה שהבוחר נותן לנציגיו יד חופשית למשילות, ומישהו כל הזמן מפריע להם.

 

המנוול שינה את הכללים

באמריקה הבינו שטראמפ שינה את חוקי העיתונות. כעת צריכים להבין זאת גם בישראל

 לטור המלא ב'עין השביעית'

 

כאשר שנאת ההפסד גדולה מאהבת הרווח

על המוטיבציה המפתיעה של מצביעי הימין להתגייס להצביע לליכוד

צודקים העיתונאים שיודעים להצביע בבוקר שאחרי על חוסר התזוזה בין הגושים, ועל כך שהפער הפנים-גושי בלבד הביא את הניצחון לימין. הבלבול היה שלאורך הקמפיין קיבל הציבור (אני, נעים מאוד) את תיאוריית הגושים במנה גדושה מדי בתקשורת. ראשי המפלגות הגדולות דווקא הבינו שזה לא המשחק, והצהירו מלכתחילה 'זה או / או', אבל תאוות משחקי הרכבת קואליציה באולפנים ובדפי העיתונאים, על שלל הגאדג'טים והפאי הצבעוני שהפיקו הסקרים, טשטשו את המסר ומנעו ממנו לחלחל. כל זה היה נכון עד לימים האחרונים שלפני הבחירות, שאז לפתע המסר נקלט. אבל - רק בקרב הימין. למה?

לעניות דעתי, בוחרי הימין שהתגייסו עשו זאת כי ראו לנגד עיניהם את אופציית ההפסד, והיא הייתה תמונה חדה וצורבת, ברזולוציית HD ובשלושה ממדים.  בוחרי המרכז-שמאל לעומת זאת התבקשו להצביע מסיבה אחרת לגמרי - למען ניצחון. ומסתבר שבחינתם זה היה 'כן, אבל'.

תיאוריה ידועה של כהנמן וטברסקי בקבלת החלטות, גורסת שאנחנו רגישים יותר להפסדים מאשר לרווחים, משום שתחושת ההפסד מרתיעה יותר מההנאה הצפויה מהרווח. לפי הפסיכולוגיה שמאחורי התיאוריה הזו יש מצב שנצא מגדרנו כדי למנוע הפסד, אולם לא נטרח להשקיע את אותה עבודה ומאמץ כדי להרוויח.

אם לנסות לתרגם זאת למציאות הבחירות, הרי שבוחרי המרכז-שמאל שנחתו אצל כחלון ולפיד לא התגייסו להרצוג כפי שבוחרי בנט וליברמן עשו לנתניהו, משום שהדחף לעשות זאת, המנוע שהוצג להם, היה מנוע של רווח. לעומתם, המנוע של מצביעי הימין היה של הפסד. ומבין השניים יש יותר כוח סוס לפחד מהפסד.

להפסיד את השלטון זו אופציה מוחשית, עם השלכות ברורות. לא צריך להתאמץ כדי לדמיין את ההשלכות. את התקציבים שאינם, את הכוח שמתפוגג. לפעול מתוך אמונה להשיג את השלטון זה כבר לבנות תמונה מורכבת יותר, במיוחד כשמדובר בשינוי שמזמן לא קרה. מה דמות תהיה לשלטון החדש הזה? מה הוא יציע? מה התופינים ומה הסכנות? כאן כל בוחר מרכז-שמאל נשאר בגפו לדמיין את החלום. לא נוצרה תודעה קולקטיבית שחולקת דימוי משותף. וכך התפזרו הבוחרים בין דימוי של כלכלה אחרת לדימוי של מדיניות חוץ אחרת ולדימוי של הנהגה אחרת. כל אחד כמיטב דמיונו.

התגברות על הטיית שנאת ההפסד תישאר אתגר לאופוזיציה גם בפעם הבאה, לכן כדאי לה לשקוד על יצירת דימוי חי ובועט של האופציה החלופית, באופן שייצור משקל נגד הולם לפחד להפסיד את השלטון. מה יהיה טיבו של הדימוי הזה? ובכן, עתה יש לאופוזיציה שפע של זמן לגבש אותו, ובמובן זה, העובדה שהיא תיאלץ לעשות זאת מול ממשלת ימין מובהקת היא רק בשורה טובה לחידוד ההבדלים.

איש הציבור המפורק

שוב ושוב אני נתקלת בשיח הציבורי בגישה הדוגלת בפירוק אנשים לחלקים. חובבי הפירוק סבורים שאין להסיק מהתנהגות האדם בביתו על התנהגותו בעבודה, או מיחסו לשכניו על יחסו לעמיתיו, או מהתנהלותו מול פקודיו על יחסו לבן/בת זוגו וילדיו. וכך הולכת ונבנית לה חומה בין האדם הפרטי לציבורי, שמייצרת אישיות מודולרית המתפצלת על פי צו השעה.

אמירות מפרקות יישמעו כך: "בואו נפריד, זה בגדר שמועות ובכל מקרה זה לא קשור ליכולת המקצועית שלו", או "אדם יכול בחייו הפרטיים לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד זה חוקי ולא פוגע בהתנהלות הציבורית שלו" , או "מה שהיא עושה בביתה מאחורי הדלת זה עניינה, ואין לכך קשר לתפקיד שהיא ממלאת".

יש שיטענו  שהסיבה להקמת החומה היא הגנה על הפרטיות של אנשי ציבור או בכירים למיניהם, אבל החומה שאני מדברת עליה לא מתפקדת כשומרת על פרטיות. היא מתפקדת כשומרת מפני הסקת מסקנות מהפרטי לציבורי ולהיפך, אחרי שהעובדות כבר ידועות.  וכך צילום מתחת לחצאית, או פלישה לקרקעות שכן, או השתכרות במועדונים, או ניהול רומנים מחוץ לנישואים, או מוסר תשלומים קלוקל או יחסי העסקה מטרידים  – כולם בעלי פוטנציאל להיות מקוטלגים כנושאים פרטיים כשהם צפים לראשונה, עם נטייה לטעון שאין להשליך מהם דבר וחצי דבר לכישורי האדם בזירה הציבורית. 

נכון להיום ישנו רק מצב אחד שכמו חומצה מאכלת ממיס באחת את החומה  – הסף הפלילי. חציית סף פלילי מפוררת מיד את ההפרדה שאך לפני רגע נשבענו בשמה, וכמו כדורי כספית שנצמדים ומתלכדים כך שב האדם ומתאחד לנגד עינינו לישות אחת, שבה הציבורי מקרין על הפרטי והפרטי על הציבורי, ומעל שניהם מעיבה עננה של חטא. אבל מדוע התבססה התפיסה שרק פליליות מפרקת את החומה? מה לגבי נורמות של מוסר? של אתיקה? של דוגמה אישית פשוטה?

הבה נבחן מה דרוש לנו כהנחות מוצא כדי שהחומה בין המוסר הציבורי לפרטי תהיה מעשית: ראשית אנחנו צריכים להסכים שאדם יכול להחזיק בשני סטים נפרדים לפחות של עקרונות מוסריים, וכי גם אם יש רמזים לכך שהאחד מעט כושל, הרי שהשני תקין לחלוטין עד שיוכח אחרת. עוד עלינו להניח, שאדם כזה, אם הוא בכיר ונמנה על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות, מסוגל ויודע להפעיל בכל פעם את המוסר הציבורי התקין שלו ולא את הפרטי הלקוי. למשל, נניח שמתברר לנו כי על פי עקרונות המוסר הפרטי שפלוני בכיר מחזיק בהם, אין מניעה לנהל רומנים מחוץ לנישואים גם אם הדבר כרוך בשקר ארוך שנים לבני המשפחה האהובים והקרובים לו ביותר. עדיין, אנו מניחים שבבואו לנהל מערכות יחסים עם עמיתיו לעבודה או עם מנהיגי העולם – תלוי בתפקידו – אזי מובטח שיפעיל קוד מוסרי אחר, שעניינו יושרה, הגינות ואמינות.

מה מביא אותנו להאמין שאדם מסוגל בכלל להפריד כך בין התנהלותו הפרטית לציבורית? ומדוע אנחנו כציבור משתפים פעולה עם החומה הווירטואלית הזו? אני רוצה להציע הסבר אפשרי.

כאשר אנו קוראים על אדם שכלא אנשים במרתף ביתו ובקומה מעל ניהל חיי משפחה תקינים – הפיצול הזה בחייו גורם לנו להתייחס אליו כאל פסיכופת. תופעה דומה נחקרה בעבר גם לגבי הנאצים והחיים הדואליים שניהלו, רצחניים ביום ואנשי משפחה מסורים לעת ערב. אין ספק שהטבע האנושי מאפשר תופעות פיצול חריפות, אולם החברה מסווגת אותם כאנומליה. ומה לגבי רמאים גרידא? מיידופים או אתי אלונים, שמרמים ביודעין  תוך הסתרה מהסביבה הקרובה והמשפחה? יש סברה שאנשים מסוגם, המודעים למעשיהם הפליליים, עשויים אף לחוש סוג של הקלה כשהם נתפסים שכן המתח בין שני העולמות כמעט בלתי נסבל. אבל אם נפליג הלאה, ניתקל באנשים שמחזיקים במוסר כפול אך אינם חווים אותו כמתח פנימי.  משה קצב למשל, שאם לשפוט מציטוטים וראיונות שנתן – אינו חש אשם ואינו מתחרט. ניתן לשער שהוא אינו חווה קונפליקט פנימי שכן הוא משוכנע בצדקתו, וסביר שגם חש כך לאורך כל חייו. וכאן לדעתי נמצא קצה החוט לתעלומת החומה. מסתבר שאין צורך שאיש הציבור עצמו יבצע את ההפרדה בין התנהלותו הפרטית לציבורית, משום שהסביבה שלו כבר תעשה זאת עבורו. אנשים שהתנהגותם אינה בעייתית בעיני עצמם אינם זקוקים להפרדה, אבל ייתכן שהצופים בהם או הקרובים אליהם לא יודעים את נפשם מול התנהלות כפולה וסותרת זו, ומוצאים פתרון מנחם בהקמת חומה מלאכותית. כך נשמרת הסכמה שותקת בקרב היודעים, שנובעת מהכלל הלא כתוב שחיים מקצועיים ופרטיים לא מערבבים.

וזה אולי סוד קסמה של החומה. מסתבר שלפעמים אנו -  הציבור, התקשורת, הסביבה הקרובה - עושים את העבודה המלוכלכת לאיש הציבור ויוצרים את הפיצול עבורו. החומה שאנו משרטטים בין התנהלות פרטית לציבורית כביכול נועדה לשמור עליו, אבל בעצם היא שומרת עלינו, על האנשים הסבירים, הפשוטים וההגונים, שלא יודעים איך "לאכול" את הכפילות המוסרית הזו, ופותרים אותה בפירוק דיכוטומי. כל עוד הסיפור אינו ממוסגר כפלילי, נוח לנו לברוח אל  שיטת המידור. עבורנו  כצופים, החומה בין הציבורי לפרטי היא מנגנון יעיל שמשיב את הסדר על כנו.  

אני רוצה להציע שנאזור אומץ וניפטר ממנגנון ההגנה הזה. נחזיר גם לנבחרינו את הזכות להיות אדם אחד שלם ולא מפורק, עם סט ערכים מוסרי אחד, ונשפוט אותם כמכלול. ננסה לייצר מכל ההיבטים שידועים לנו על אישיותם תמונת מציאות מורכבת, אנושית, ביקורתית, שאינה קריקטורה אבל גם אינה פיצול. נבנה את הדעה שלנו על סמך סך מעשיהם בזירה האישית והציבורית, נדע לאזן ולחמול במידה, אך גם להעניש אם צריך. ואם אנו מתקשים במשימה ומתפתים לפרק, נוכל תמיד לעצור ולשאול את עצמינו כיצד כל אחד מאתנו תופס את עצמו. האם מקובל עליי להיתפס כאדם בעל מוסר כפול?  אם התשובה היא לא, אזי לנבחרינו מגיע לא פחות מכך.

לספור את הסיפור

על מדד כמותי פשוט ונגיש לאי שוויון מגדרי

 מעמדן של נשים בחברה מערבית ליברלית מתקדמת מתעתע ומורכב מכדי שאפשר יהיה לפרוט את חוויות היומיום לעוולות או להישגים. הניסיון מלמד שנתונים כמותיים לא תמיד מעבירים את התמונה, וזו אחת הסיבות שהמחקר האיכותני אומץ ושוכלל על ידי חוקרות פמיניסטיות, כשהמטרה היא להצליח לשקף את מציאות החיים שמאחורי המספרים.  אולם המספרים חשובים. הם כלי עובדתי מצוין ולו בזכות החד משמעיות שלו, ואין להזניח אותו בשום אופן.

דוגמה להצלחה של מדד מספרי הוא סוגיית השוויון בשכר. ואכן, למרות שהתעסקות בטבלאות שכר וחישובים אינה כוס התה של מרבית האנשים, הרי שהמסר עצמו כבר חלחל, וגם מבלי להתעמק בנוסחאות, הופנמה ההבנה שיש עדיין פער לא מוצדק לטובת גברים. בעניין זה שווה להציץ בתכניתו הסאטירית והמנומקת של ג'ון אוליבר, ולא לפספס את ההצעה המבריקה בסוף – ה"ליידי באק" – שטר דולר מיוחד לנשים, שערכו 80 אחוז מהדולר, שמובטח כי יפתור למעסיקים את הצרה הזו של חוק שוויון בשכר.

ולעניינו הרציניים קצת יותר – רציתי להחזיר לשולחן מדד כמותי ישן ומוצלח שכוחו עדיין במותניו, ואשר עם קצת תרגול יכול להפוך לכלי ברור ופשוט לזיהוי בעיית שוויון בידי כל אישה ואיש בציבור הרחב: לספור. לספור בכל מצב ובכל אופן כמה גברים וכמה נשים את ואתה רואים. בפאנלים, על מסך, בפרסומות, בכתבות, בסרט, בדיון בממשלה - לספור לספור לספור.  להרגיל את העין לסקור ולשאול - יש פה בכלל נשים?

במיוחד ללמוד לחשוד ולחדד ערנות כשמבטיחים לכם הצגה על "העולם", אמירה על "החברה" או על "האדם", או כל ניסיון לשרטט "מצב כללי". אם הספר שלפניכם מבטיח בשורה חדשה לאנושות – הרדאר האדום צריך לצפצף. אם הסרט אינו מז'אנר מוגדר – שימו לב לקאסט. אם בטלוויזיה מגישים לכם סדרת כתבות על החברה הישראלית – הגבירו דריכות, ואם מבטיחים לכם דיון על אלוהים בחברה הישראלית  – התרכזו שבעתיים. אחרי הכול יש נושאים שממש מזמינים עיוורון לנשים כשדנים בהם "במישור העקרוני", ודת היא אחד מהם. בגדול יש סיכוי סביר שאמירות כלליות באשר הן יסתכלו על הגברים בחברה כסמל, ועל חוויות שאופייניות לחיי גברים כמטאפורה קיומית. אז אדרבה, צפו לימדו החכימו ושאבו הנאה, אבל לזכור להפעיל את האפליקציה ברקע, ולספור לספור לספור.

זו טכניקה פשוטה ופוקחת עיניים שלא תסולא בפז. העולם הספור לעולם לא ייראה לכם שוב אותו דבר. העולם הספור נצבע בחלוקות ברורות. ובעיקר מגיחה ממנו ההבנה עוצרת הנשימה - איך לא ראינו את זה קודם? חשבנו ששמענו את כולם אבל מראיינים פה רק גברים, חשבנו שנחשפנו לדעות מגוונות אבל מדברים פה רק בנים, יום העיון היה מרתק אבל לא הוזמנה אף אישה.  עיתון חדש מתגאה בנבחרת מקצוענים על השער, אבל רגע, יכול להיות שאין פה אפילו אישה אחת?

יהיו גם פעמים רבות שנזהה אותה, את האישה האחת שבחבורה, ואז יש סיכוי שנאמר, אהא! הכל טוב. אבל זו לא יותר מאשר 'תסמונת דרדסית'. אסור שזו תהיה צפירת ההרגעה. נשים אינן מיעוט בחברה שדי לו בייצוג סמלי או יחיד.

הנה למשל דוגמה לספירה מרוכזת כזו באתר חורים ברשת. אולם לא צריך להפיק דוח מנומק. הרעיון הוא לתרגל את העין. להבין איזה כשל עמוק מוטבע בנו, גברים ונשים גם יחד, לראות ציבור שלם של גברים ולא לחוש שחסר משהו.

דוגמה מצוינת ומאלפת אפשר לראות בכתבה המצוינת של כרמית ספיר ויץ (מעריב 7.10.14), על החזרת הנשים לשלטי החוצות בירושלים. בכתבה מתראיינת סגנית ראש עיריית ירושלים רחל עזריה, שמגיע לה הקרדיט על תיקון העוול ומן הסתם קרדיטים רבים נוספים בהיותה פעילה רבת שנים בנושא שוויון. מעניין לשמוע כיצד עזריה שמה לב לראשונה לבעיה בשלטי החוצות. מסתבר שזה היה ב-2008, כאשר רצה לבחירות המקומיות בעיר וביקשה לפרסם על אוטובוסים את תמונתה. לדבריה הקמפיין כבר היה סגור, ורגע לפני ההשקה האיש בחברת הפרסום רק וידא מולה שאין נשים בכרזות. לתשובתה שהיא עצמה מופיעה בקמפיין הוא צחק - "אין בחורות על אוטובוסים, לא בת 3 ולא בת 80. החרדים שורפים את האוטובוסים". עזריה המופתעת יצאה ובדקה: "יצאתי לרחוב במרכז ירושלים והסתכלתי על הפרסומות באוטובוסים. ראיתי פרסום לחתונה שהיה בה חתן וזהו". משם החל המאבק.

אז אפילו לעזריה לקח קצת זמן לשים לב. לנשים שמרוחקות יותר מהפוליטיקה המגדרית ומהפוליטיקה בכלל, סביר שייקח עוד יותר זמן לקלוט היעדר נוכחות נשית, ולגברים שמוקפים בבני דמותם – יידרש עוד הרבה יותר, אם בכלל, עד שיחושו לא בנוח.

לספור היא הדרך הפשוטה, הקלה, הברורה, שנותנת כלל אצבע פשוט. אפשר ורצוי גם לספור היעדרות של גברים מאספות הורים, מגני ילדים, מגני משחקים, מטיפת חלב. קווי השבר או התפר, תלוי בעמדת המתבונן, מתחדדים כשסופרים, ואפשר להתחיל לשאול את השאלות הנכונות:  האם החלוקה הזו בכלל מכוונת? האם היא משרתת ערך כלשהו? האם יש בכלל קשר בין היעדר הייצוג השווה במקום הספציפי הזה, לבין מה שאנחנו חושבים וחושבות על תפקיד האישה ותפקיד הגבר? גם אם יש לנו אמונה עזה בחלוקת תפקידים מגדרית, החלוקה שמתרחשת בפועל לא תמיד משקפת את האידאולוגיה הזו, ואולי אף מעוותת אותה.

עלינו להרגיל את העין והתודעה לנוכחות מייצגת, מגוונת ושווה. ובישראל בעיית ייצוג הנשים עדיין חריפה יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות שכבר הפנימו את השינוי לפחות רשמית. מעבר לנשים, ישנן קבוצות אוכלוסייה נוספות שהתרגלנו להיות עיוורים להיעדרן מייצוג, מהציבוריות, מהשיחה ומהשמעת הקול. זקנים, נכים, מיעוטים, פריפריה, מזרחים - אבל בספירה הכל עולה. תתחילו לספור.  

"מה הוא עושה לה מה הוא עושה"

המקרה של גואל רצון

 

פעם בכמה זמן המציאות מזמנת לנו מקרה שמנקז אליו אוסף מרשים של שאלות מוסריות, אתיות, חברתיות, מעשיות  ופילוסופיות כאחת: חירות וכפייה, בחירה אישית ושעבוד חברתי, נשים וגברים, כתות ודתות, מין ונורמות, משפט מול מציאות. באלה ובעוד רבים אחרים אפשר לדון דרך המקרה של גואל רצון.  אני רוצה להצטמצם לתגובה מאוד ספציפית שהמקרה הזה העלה. מדובר בתחושה של בנים, שכמו שקורה לא פעם מוצאת את דרכה עד מהרה לשיח הציבורי  - תחושת קנאה.

דוגמה לתחושת קנאה אפשר למצוא למשל בתגובות לידיעה שפורסמה באתר הארץ (כבר מהטוקבק הראשון). לצורך הדיון בחרתי להביא תגובה של מאזין מתכנית הרדיו 'המילה האחרונה'. הנוסח התפרסם בדף הפייסבוק של התכנית, והשדרן כה הזדהה, עד שהוא הקריא אותו בשידור ואף הביע את הסכמתו.

וכך כותב המאזין :

"אמנם המעשים של גואל רצון מעוררים תעוב ובחילה גם בי - אבל להיות כן לגמרי עם עצמי והעולם באיזשהו מקום אני גם מקנא בו. כגבר שלא עושה רושם בקלות על נשים שאני חושק בהן, אני מקנא במכוער המגעיל והטיפש הזה שהצליח לשכנע כל כך הרבה נשים צעירות ואיכותיות גם לשכב אתו גם לפרנס אותו וגם להביא לו צאצאים. ואני קצת כועס על הנשים האלו שכל כך בקלות מתפתות לאחד כזה ובד בבד מתעלמות ואדישות לגברים איכותיים בהרבה, לדוגמא כלפיי".

מצאתי עניין רב בתגובה זו, משום שהיא מספקת הצצה לתוככי הזהות הגברית, מאחורי שכבות של פוליטיקלי קורקט שפורומים רשמיים ומנומסים כבר לא מתירים לחשוף. תגובת קנאה חושפנית נוספת נרשמה גם סביב אחת מתקריות הירי הנוראות בארה"ב, כאשר נודע שהיורה הצהיר בסרטונים מקדימים כי הוא נוקם את נקמתו בנשים שדחו אותו כל חייו. בארה"ב וגם בארץ, אפשר היה למצוא כאלה שהביעו אהדה והבנה לטריגר, שדומה שיצר אחווה גברית סביב הצרה הזו, שנקראת להשיג נשים. אם נחזור למאזין שלנו, לכאורה האמירה שלו ישירה וברורה, אבל אני מוצאת שחבויות בה הרבה מאוד הנחות יסוד על יחסים בין נשים וגברים, ששווה להתעכב עליהן.

הנחת מוצא חבויה ראשונה שעולה מהדברים, היא שהמקרה של גואל רצון אינו סטייה מהנורמה של החלום הגברי, אלא רק הקצנה שלו. גואל רצון מממש בעצם פנטזיה שאנחנו הגברים, יכולים רק לגרד אותה ביומיום האפור שלנו. הוא מצליח להשיג המון נשים. גם אנחנו רוצים ולא מצליחים.

הנחה שנייה היא שיש סוד גברי להשגת נשים, וכשיש מישהו שמעשיו מעידים שפיצח את הסוד, מתעורר רצון עז לדעת מה הוא יודע שאנחנו לא. השיר המוכר ששרו הגשש החיוור מבטא את אותה המחשבה בדיוק, רק בחרוזים:

מה הוא עושה לה מה הוא עושה
כשאיך שרק הוא מנסה
להתחיל אתה היא כבר שלו מיד?
וכשבאים אנחנו
עם כוונות טובות זה לא מועיל
איזה מזל נבזה איך זה הולך לו מן קלף כזה
מה הוא עושה לה מה הוא עושה?  

הנחה שלישית גם היא עניינה סוד, אבל הפעם המסתורין מתייחס לפעולת הבחירה של האישה, תהייה עתיקה שהונצחה היטב במונח הפרוידיאני "מה רוצה האישה". אם נניח לרגע בצד את תפיסת הנשים כמקשה אחת, המיתוס המטפח מסתורין בתהליכי המחשבה ושיקול הדעת של נשים מקווה שוב למצוא טריק, מתג, או נוסחה שאם רק אנו הגברים נפענח, נזכה לגן עדן. בהיעדר רמזים אחרים, התשובה הגברית האופיינית נוטה לכוון לזירה המינית, וכך יכולות מיניות כבירות נתפסות כמסוגלות לחולל את הקסם. בהקשר זה אפשר לחזור לשיר שלמעלה, ולשורות המסיימות :

מה שמרגיז פה עוד זה שבעצם ברור מאוד
מה הוא עושה לה מה הוא עושה.

הנחה רביעית שעולה מתגובת המאזין, היא שכשהחיזור על כל כוונותיו הטובות לא נענה, האישה אשמה בבחירה שגויה. נשים נוטות לבחור לא נכון. הולכות על הלא נחמדים, הלא איכותיים. מסתבר שהשאלה הטרידה גם חוקרים במחקרים אקדמיים ששואלים מדוע נשים נמשכות ל'גברים רעים" (אפשר להקיש בגוגל – מגוון תוצאות). בכל מקרה הן מכעיסות בכך, עד כדי זעם רצחני. ואחרון חביב - לכל הנחות האלה שותפה הנחת-על, והיא שהצלחה של גברים עם נשים רבות מביאה עמה כבוד לזהות הגברית, ואי הצלחה כרוכה בהשפלה.

מסתבר שגם בלי לרצות לרסס חצי מהאנושות, מונחים תמימים כמו רומנטיקה וחיזור הם תזכורת ללא מעט בנים לאוסף של חוויות מתסכלות שצברו בחיים, וקרקע דשנה למשאלות נקמה. מעבר לטיפול החברתי בסוציאליזציה של בנים לתוקפנות, ובלי קשר לרצון שלי לשבת עם המאזין ולהסביר לו בניחותא שאין סוד, אין נשים כמכלול אחד שרוצות דבר אחד, ואין מה להשליך מהמקרה של גואל רצון ליחסים בריאים בינו לבינה - הייתי מחפשת את הרמזים לתסכול המבעבע הזה בעוד מקום: במבנה של המודל הרומנטי ההוליוודי ששולט בחיינו. מפליא עד כמה מעט השתנה במודל הרומנטי הנוכחי שלנו, שעדיין מעודד את הגברים להיות המבצעים, היוזמים והבוחרים, כאשר חריטת גולגולות הנשים על החגורה היא רק תופעת לוואי לטעמי. המהות כפי שאני רואה אותה שוכנת בשימור הפנטזיה הרומנטית האבירית, שבה גברים בצד היוזם וה"מסתכן" ונשים בצד המחוזר הפאסיבי. בניתוח יחסי כוח התרגלנו להתמקד בבנות שמפסידות. אולי הגיע הזמן לדבר גם על ההפסד של הבנים.

 

"כל אדם ואישה"

בתוך אתגר המגדר שמעמידה השפה העברית, שכבר כתבתי עליו כאן, שמורה פינה מיוחדת ונפרדת לסוגיה שיוצרת מילה אחת מסוימת וחשובה מאין כמוה: "אדם".

 

במקורות העבריים, כשמוזכרת המילה "אדם" הכוונה לגברים בלבד, עובדה שנוטה להישכח בשפה העברית המודרנית. "בן אדם" בעברית של ימינו הוא המונח היחיד המקובל לפרט האנושי, גבר ואישה גם יחד, ואין לו מקבילה שגורה בנוסח "בת אדם". באותה מידה, "בני אדם" הוא המונח המקובל לתיאור כלל האנשים, נשים וגברים, ואין ציפייה לדקדק, שלא לומר להתחכם, בנוסח "בני אדם ובנות חווה" לאות שאכן כוונתנו לכלל האנושות. ברור לכל ש"בני אדם" משמעו בנים ובנות, ילדים ומבוגרים, צעירים וזקנים. גם במשפט ובחוק, שם בהירות השפה היא הכרח, השתרשה המילה "אדם" כשם עצם לתיאור כלל הנמנים על המין האנושי, בליווי ההבהרה "ללא הבדל דת גזע ומין". כך למשל קיבלנו את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". מוסכם אם כן, שכולנו בני אדם.

 אולם בעברית היומיומית העכשווית, שיונקת ממקורותיה, המילה "אדם" נותרה בת-כלאיים, מילה שבה האדם הוא עדיין לפעמים רק הגבר, כמו במשמעות המקורית התנ"כית.  אם מוסיפים לכך גם את לשון הזכר שמאפיינת פנייה סתמית, מתחילים להפנים כמה קשה צריך לעבוד כדי לאזכר ולזכור נשים במשפטים כללים סתמיים שמדברים על "האדם".

כך למשל, המשפט שבכותרת הפוסט הנוכחי – "כל אדם ואישה" - לקוח מתוך מאמר דעה שהתפרסם בגלובס (מירב מורן, 3.9.14). הכותבת שרבבה אותו בהיסח הדעת, כחלק מאמירה שביקשה להדגיש רעיון כלשהו שפונה לכלל האנשים. הצימוד "אדם ואישה" אינו שגור אמנם, אך הוא תזכורת לכוחה של הפרשנות הקדומה גם לימינו. דוגמה נוספת שנתקלתי בה בעבר הייתה "כל אדם, אשתו והמטפלת שלהם" (רענן שקד, מעריב 25.1.013), והיו עוד רבות שלא תיעדתי. בתכנית הרדיו "המילה האחרונה", שיוצא לי להאזין לה לא פעם, מנחים כמו אברי גלעד, ג'קי לוי, או קובי אריאלי אוהבים להפליג בהגיגים, כשהם משתמשים באקטואליה כקרש קפיצה לאמירות כלליות על טיבו של "האדם". כאשר הם מפרטים, אני מרשה לעצמי לומר שכמעט תמיד הם מתמקדים בחוויות הגבר, והם אינם חריגים בשיח הציבורי. למרות היעדר הציטוטים המדויקים, אני מזמינה את מי שסקרנ/ית לכך לחדד את האוזן לשבוע הקרוב, ולגלות שהתופעה מאוד נפוצה.

 לאזכור מפורש של בנים ובנות יש חשיבות וניתן ליישמו עם קצת תשומת לב, אולם השימוש במילה "אדם" במשמעותה הדו-מגדרית מצריך תשומת לב שונה, משום כובד משקלה הסגולי של המילה בתרבות היהודית, והיעדר מילה חלופית. אנו חיים ונושמים את המקורות שלנו, מצטטים מהם, מתבלים את המשפט בפתגמים שהמילה "אדם" שזורה בהם, מאזכרים מקורות ספרותיים ישנים, שירים, פסוקים, אמרות חז"ל, מתענגים על החוכמה העתיקה הרלוונטית גם לימינו, ושוכחים את ההתאמה הקטנה הזו שחלה מאז להיום, את השינוי במעמד האישה, שנכנסה גם היא לקטגוריה "אדם".  

 באנגלית המילה Person סבלה מאותה תסמונת, אולם עם התחזקות המודעות לשימוש בשפה שלא מדירה נשים, לא מקובל עוד לכתוב אמירות כלליות וסתמיות בלשון זכר בלבד. כך למשל, כיום הקורא צפוי להיתקל  במשפטים כמו :

Every person, no matter how reach she is, wants to be happy

כלומר רעיון שמובע בלשון סתמית יופיע מדי פעם גם בלשון נקבה, ולו כדי לשבור את הדפוס המוכר. יש לכך חשיבות עצומה לעירור החלקים הרדומים במוח, שנוטים להתקבע על קהילה מדומיינת של פרטים זכריים בלבד.  מעשה דומה עשה יובל נוח הררי בספרו רב המכר "קיצור תולדות האנושות", שם הוא מתייחס לאדם הקדמון כאל אישה, ולא, לא בהקשרים של הריון ולידה, אלא סתם ככה, אדם קדמון שהוא נקבה. התחושה הראשונה כשנתקלים בטקסט כזה היא של הפתעה, שעד מהרה מתחלפת בשגרה נעימה וטבעית. הא, אדם קדמון יכול להיות גם אישה, ברווור. הנה כך, בהינף קולמוס, גם הדמיון שלנו משתנה.

 אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לכוחה של השפה הממגדרת היא במפגש עם הדימויים על "אלוהים והאדם". האם ייתכן שילדה או ילד שיתבקשו לצייר את אלוהים והאדם, יעניקו דמות אישה למי מהם? אולי לשניהם? האמונה הדתית היהודית מנסה בכל מאודה להוציא את אלוהים מהחומרנות והפיזיות באיסורים מוחלטים, אך לוואקום ההמחשה נכנסו השפה ועולם הדימויים, והתוצאה מסגירה את מה שאין לומר במפורש. לא ניתן להכחיש את הדומיננטיות הזכרית של הדימוי האלוהי, אשר לצד תפיסת האדם כגבר לא מותירה מקום רב לבלבול. קשה לשער שיש מי שגדלו על תפיסת אלוהים והאדם כמטאפורת-על ליחסי אם-בת.

 

 האם התעסקות במגדריות של השפה היא קטנונית? האם היא שולית לאור בעיות החיים ה"אמיתיות"? לאור עוולות, קיפוחים או אלימות שהם מנת חלקן של לא מעט נשים?  התשובה לדעתי היא לא. ראשית משום שהדיון מעולם לא התיימר להיות במקום, אלא בנוסף. אין פה משחק סכום אפס, אם נדון בשפה זה לא אומר שלא נדון בתקציבים.   שנית, כמו שרומזת השורה שלעיל, בכל הבעיות הגדולות והקשות אנו "דנים", ואנו דנים באמצעות מונחים ורעיונות ופתרונות וחזונות, שנרקמים ומתחילים בתקשורת ושפה. לכן שפה היא כלי פעולה לשינוי, כלי משנה תודעה, זירה אמיתית ורלוונטית לפעולה, שראויה להתייחסות בפני עצמה. אורית קמיר ניסחה זאת היטב פעם: "גברים רגילים שהשפה תמיד רואה אותם ונשים רגילות שהשפה לא רואה אותן". את חוסר הניראות הזו חשוב לתקן, היא רבת משמעות להתפתחות של בנים ובנות כשווים בחברה.

 

זעזוע סלקטיבי

אלמנט שכיח בסרטי אימה הוא לראות את הגיבור נחשף לתופעה מפחידה שאף אחד אחר משום מה אינו רואה. תחושה דומה ליוותה אותי מאופן סיקור הסערה סביב חתונת בני הזוג מחמוד ומורל והפגנות אנשי להב"ה. אי סי דד פיפל, זעתי בחוסר נוחות. למה אף אחד סביבי לא מגיב? מסגור הסיפור התקשורתי התמקד בגזענות נגד ערבים, בשעה שההיבט השוביניסטי החריף והבוטה שהוא הציף הסתובב כרוח במסדרונות, או הגיח בשוליים במקרה הטוב.  הראיונות עם התומכים בגזענות חשפו את הציבור לשנאת ערבים אך גם לאמירות מבזות ומחפירות על נשים, אולם משום מה השיח התקשורתי הצליח לעקוף אותן בנימוס ולהקפיד להזדעזע מההיבט הגזעני בלבד. השאלות הקשות עסקו בנושאים כבדי משקל כמו נישואים מעורבים בעד ונגד, והתוצאה הצליחה להישאר נייטרלית למגדר בצורה מעוררת השתאות.

 

כך למשל, במוסף מעריב השבוע (19.8.14), הופיעה ידיעה על ראיון שנתן לפיד לתכנית רדיו, תחת הכותרת "יפריע לי אם הבן שלי יתחתן עם גויה". ובכן, המציאות העגומה היא שללפיד אולי יפריע, אבל לאנשי להב"ה ותומכיהם לא ממש. הבעיה של הארגון אינה חתונות מעורבות באשר הן, אלא ספציפית נישואין של נשים יהודיות לערבים. למתראיינים ומראיינים אולי לא נעים מהשוביניזם הבוטה הזה, אם כי אני חושדת שהם פשוט לא רואים אותו. כך או כך הם מנסים לטשטש אותו. נתלים במקרה של הבן של נתניהו או מפתחים דיון כמעט פילוסופי על העם היהודי לאן. צר לי אבל זה לא העניין הבוער כאן. מדובר באידיאולוגיה שצומחת מעולם ערכים שמשלב גזענות עם תפיסת הנשים כרכוש של הגברים, וכל ניסיון להתעלם מהפן המגדרי רק מבליט את האבסורד ונותן לכך לגיטימציה שבשתיקה. הדבר דומה לדיון מלומד שיתנהל בנושא נורמת נישואי הגבר הבדואי לנשים רבות, שיעלו בו אמירות כמו  "בהחלט יש פה מעשה לא תקין מוסרית, גם לי יפריע אם הבת שלי תחליט להתחתן עם גברים רבים". נישואי פוליגמיה בעדה הבדואית הם בעיה עם ממד מגדרי מובהק, וגם נישואי תערובת בקרב יהודים קיבלו ממד מגדרי מובהק. כך שהדיון אינו רק גזענות, הוא נשים וגזענות, ועד שלא נעשה את ההצלבה הזו לא נוכל לטפל בו. כל עוד העיתונאים עיוורים לכך או מנומסים מדי או סתם לא מודעים, הסיקור התקשורתי יישאר לקוי.

 

הנה דוגמה מפורטת יותר, גם היא מאותו גיליון מעריב. אייל לוי עשה מעשה VICE ונכנס למעמקי המאפליה של להב"ה. מובטח לנו "מבט מבפנים", והממצאים מובאים תחת הכותרת "שמן למדורה".  כאמור הסיפור הוא לא עצם הדעות של להב"ה, אלא האופן שבו העיתונות בוחרת לסקר אותן. לכן כשקראתי שאלתי את עצמי שאלות כמו אילו ביטויים קיבלו הבלטה ואילו חלפו ליד האוזן? אילו אמירות זכו לשאלות המשך ומאילו התעלמו? מה נתפס כצורם ומה נלקח כמובן מאליו? והמסקנות העידו שוב שהרוחות המפחידות משוטטות באין מפריע.

 

בפתיח הכתבה מוצג הארגון כמי שכבר כמה שנים מנסה "למנוע קשרים רומנטים בין יהודיים וגויים", ככה באופן כללי, ובהמשך נעשית השוואה מאירת עיניים לטוהר הגזע הגרמני.  עד כאן הכול אולי מדויק ונכון, הבעיה היא שהדעות האלימות כלפי נשים שמציפות את הכתבה בהמשך חולפות ללא התייחסות מיוחדת. משונה בעיני שכאשר העיתונאי רצה להביע את שאט נפשו, הוא לא היסס לשאול ישירות את המרואיין שלו: "איך מפתחים עמדות גזעניות כאלה". אבל אף שאלה דומה מצדו על היחס כלפי נשים לא עלתה. למשל, כאשר דובר הארגון אומר לו:  "נפלו לנו 64 חיילים במלחמה ועכשיו לוקחים לנו עוד כלה אחת. היא לא מבינה את זה אבל יש אנשים חכמים וגדולים ממנה שמכירים את הדרך" (לנושא חולשת הדעת של האישה נחזור בהמשך, שכן מסתבר שזהו מוטיב חוזר בקרב אוהדי היהדות הטהורה). גם כשהדובר תובע מהעיתונאי אחווה גברית לחינוך 'הנשים שלנו', ושולף את הסיטואציה המלבבת הבאה: "אם אחותך הייתה יושבת בסלון ומעשנת סמים מה היית עושה? הרי היית מוריד לה את הראש ולוקח את החשיש מהידיים", דבריו נותרים תלויים בחלל, ומכל התגובות האפשריות למשל מאיר העיניים הזה, העיתונאי בוחר לעבור לעקיצה בנושא אחר לגמרי (ושואל "איך יהודי שפועל למען בנות ישראל בוחר לגור דווקא בשוויץ?").  השיא לעניות דעתי היה בתשובה שהעיתונאי קיבל לשאלתו "אם אחותך הייתה מתאהבת בערבי". המשפט "יש דברים שלא כולם צריכים לדעת" הוא איום לכל דבר. אולם גם הוא לא העלה שאלת המשך ולא הגיע לכותרות או להבלטה. שוו בנפשכם שכל הכתבה הזו הייתה ממסוגרת תחת האמירות האלה. הרי כל אופי הסיקור היה משתנה.  

 

עיוורון דומה אחז גם ברזי ברקאי, כאשר ראיין בתכניתו (17.08.14) מרואיין בשם הרב יהודה הראל, שבתו התחתנה עם מוסלמי והוא עצמו אוחז נלהב בדעות להב"ה. גם ברקאי מצליח להתעלם משלל העדויות שמדובר באידיאולוגיה המעוגנת בין היתר ביחס של דיכוי נשים ולא רק בגזענות, למרות שכל תשובה של כבוד הרב רק חידדה את המציאות הזו.  "תאר לעצמך שהבת שלך הייתה מתחתנת עם ערבי"  מזדעק הראל, אבל ברקאי לא נותן לאמירה הספציפית לבלבל אותו. מדובר הרי בסוגיה עקרונית של התבוללות, נשים וגברים גם יחד. ושיח החרשים ממשיך. למה לדעתך זה קרה לבת שלך? שואל ברקאי בשלב מסוים ונענה:  "העניין של הערבים או המוסלמים או הנוצרים שתופסים יהודיה זה רק בגלל חלישות דעת, בגלל איזו  נפילה רוחנית של היהודיה".

"אבל יכול להיות שהיא תפסה אותו ולא הוא תפס אותה?" מעיז ברקאי להכניס קצת דעת למעשי האישה.

 "אין מושג כזה שהן תופסות אותם. הם תופסים אותן ברשת".

 

בשלב זה, ברקאי, שרק החל לדגדג את העמדות כלפי נשים, מוותר וחוזר לקרקע בטוחה -  הגזענות. ואם צריך לאמץ את הנחת המוצא של המרואיין על נשים כדי להוכיח אותה - לו יהי. "אם צרפתי שהבת שלו התחתנה עם יהודי היה מדבר כמוך, זה בסדר?" הוא שואל והרב עונה כמובן! אויויוי,  נאנח ברקאי מול הגזענות הבוטה, אנחה כזו לא יצאה ממנו כששמע שאשה יהודיה מתחתנת עם ערבי רק מתוך חלישות דעת.  בסוף הראיון הוא שואל כנזכר, תגיד, איך אשתך רואה את כל העניין הזה? ונענה "אני מנסה כמה שפחות לערב אותה, לאישה [למד מנוקדת בשווא] זה מאוד כואב". עוד פעמון אזהרה שמרמז על השליטה הגברית בסיטואציה המשפחתית, שעובר גם הוא ליד האוזן. ברקאי מסיים את הראיון בציינו שמיד יעלה על הקו מישהו  "כדי להגיד לך שאתה גזען גדול". יפה. כמאזינה אני יכולה להיות בטוחה שברקאי מתנגד לגזענות, הנושא הזה מכוסה.

 

רוח האוב זוכה להתגלות חלקית בתכנית לונדון וקירשנבאום (18.08.14), אבל לא בזכות המראיינים אלא בזכות המרואיין. גם כאן הדיון הוצג תחת הכותרת הכללית – כיצד זה שבישראל לא מתיר החוק לבני זוג שאינם מאותה דת להתחתן. שוב מסגור סימטרי ונייטרלי למגדר. אלא שפרופ' צבי טריגר, המרואיין, הבקיא היטב במחקר המגדרי, מצליח להבקיע סוף סוף את חומות השתיקה. הוא מציין ביוזמתו את חוסר השוויון בזכויות נשים לגברים בדיני משפחה בארץ. "עובדה שלא מוחים נגד נישואי גברים יהודים לנשים לא יהודיות" אומר טריגר. "המאמץ העיקרי של ארגון להב"ה הוא כנגד נשים יהודיות שמתחתנות עם גברים ערבים", ומוסיף שיש נשים שמתחתנות עם מהגרי עבודה ולא רואים את ארגון להב"ה שם. אבל כאמור, לא זו הייתה המטרה המקורית של האייטם,  שעד מהרה שב לעסוק בנישואים והתבוללות. ההתמקדות ביחס לנשים נשארה לא יותר מאנקדוטה.

העיסוק בגילויי הגזענות הקשים שצפו ועלו בעקבות המלחמה הוא ראוי ומוצדק, אבל לא ייתכן שהדיון התקשורתי לא יצליח לזהות ביטויי שוביניזם קשה רק משום שהם מתערבבים בביטויי גזענות. כשמדובר באנטישמיות למשל, האוזן שלנו כרויה ומחודדת לזהות ביטויים פוגעניים, היכן האוזן הרגישה כשמדובר בהתבטאויות נגד נשים ? חשוב להדגיש, אין רלוונטיות לשאלה אם מסכימים או לא מסכימים לנישואים מעורבים. שוויון מגדרי הוא התפיסה המופלאה שמותר לנשים לעשות גם דברים שגברים מתנגדים להם, ואפילו שגיאות של ממש רחמנא לצלן, מבלי שהגברים ינכסו לעצמם את הזכות ללמד את "הנשים שלנו". לכן הסיפור של להבה צריך לקבל את המסגור הנכון שלו – הצטלבות בין תפיסות שוביניסטיות לגזעניות במסווה של ערכי יהדות ודת. נכון יהיה לפרום את הסבך המורכב הזה, ולקרוא לכל תופעה בשמה.

גרסה של מאמר זה פורסמה באתר העין שביעית תחת הכותרת "היית מוריד לה את הראש".

"איך משיגים נשים יפות"

כיתוב זה הופיע על שער מוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות' (21.3.14). הקוראים הוזמנו לגלות את התשובה לשאלה זו ולעוד שאלות מעניינות, בראיון שערך יהודה נוריאל עם שלומי שבן, והתפרסם בתוך הגיליון.

קראתי את הראיון בהשתאות קלה. שלומי שבן ויהודה נוריאל נתפסים כאנשים שנמצאים בשפיץ התרבותי, עם אצבע על הדופק התל-אביבי ומודעות עצמית מתוחכמת. אותם לא צריך ללמד פרק בהלכות PC. שבן אינו בדיוק קולו של הדור הישן  ונוריאל אינו חושש לשאת דגלים חברתיים, מדוע אם כך התוצאה שהתקבלה היתה כה שמרנית ?

כשאני מדברת על שמרנות, אני מתכוונת להתעסקות הלהוטה במראה של יובל שרף ובמראה של נשים בכלל באופן שהתכתב עם שנות השישים. נוריאל לא מפספס הזדמנות להעריץ את שבן על בנות זוגו היפות לדורותיהן, ושניהם ביחד יוצאים מגדרם כדי להחמיא ליופיה של יובל שרף. מתיקות השפתיים עושה נעים,  הרי מדובר במחמאות, אז מה הבעיה?

 

הבעיה לטעמי אינה בהחמאה ליופיה של שרף, הבעיה היא שיופיה הוא הדבר היחיד שנידון בכתבה בקשר אליה, ושמהדיון ביופי הנשי בכלל עלתה ההנחה הסמויה שמדובר בנכס נשי שגברים צורכים אותו ונהנים ממנו, שכן יש בו כדי לתרום ליוקרתם. הראיון היה רצוף באזכורים סחבקיים, מפרגנים וחביבים, שבהם שב והודגש המוניטין של שבן בבנות זוג יפות, והעובדה שהוא זוכה בנקודות על יופיה של בת-זוגו הנוכחית.
 

גם אם המשולש שבן-נוריאל-שרף מרוצים מאוד מהאופן שבו כל אחד מהם הצטייר בכתבה (נוריאל כמעריץ של כישרונו של שבן להשיג נשים יפות, שבן כמעריץ את יופיה של אשתו, ושרף כמושא הערצה על יופיה), וגם אם אף אחד ממש לא נפגע משום אמירה, עדיין יש מקום להאיר את הצד האחורי של האידיליה, הצד שמקרין על הטנגו הזה שבין גברים לנשים, ורומז על הציפיות - מי אמור להביא מה לשולחן הזוגיות, איזה נכס נחשב יוקרתי, ומי מתהדר בנכס היוקרתי.
 

כשגברים מדברים על יופי נשי בהאדרה מופרזת שמלווה בהקטנת עצמם, משל לא נותר להם אלא לכרוע ברך ולסגוד, קל להתפתות למחשבה מדובר בהפגנת כבוד והכרה בערך, אך בפועל יש להערצה הזו מחיר. גליק ופיסקה הם צמד חוקרים שידעו לתת שם לסקסיזם המוסווה במחמאות ואף לבנות לו מדד תקף שנקרא "סקסיזם אבירי". זהו גלגול מודרני יותר של הסקסיזם העוין המוכר כדיכוי בוטה. סקסיזם אבירי לעומת זאת, מתאפיין בעמדה פטרנליסטית חיובית כלפי נשים. בתפיסה ש"נשים הן נהדרות", אפילו טובות יותר מגברים, יצורים כמעט אלוהיים, תוך המעטת המין הגברי מולם. אולם כחלק מהאידיאליזציה יודגשו תכונות נשיות מסורתיות כמו יופי והקרבה, והרצון להתנגד לכך ינוטרל בזכות ההנאה מההערצה.  כשהערך מוצמד למדד המראה והיופי, כדאי גם לנשים לחשוב שוב, האם זה המטבע שאנו רוצות לנקוב בו את ערכנו?

שבן מצדו טורח להדגיש עד כמה מראהו הכעור, לדבריו, לא מאפשר לו לגמול לשרף באותו מטבע. לקורא ולמראיין נותר רק לחייך בביטול. אנחנו לא חוששים לרגע ששרף יצאה נפסדת. ברור שאתה שווה! הרי אתה כל כך מוכשר! ויוצא עם כל הבחורות היפות! ברי לנו ששבן לא אמור לגמול על יופי ביופי משלו. הוא אמור להביא לשולחן הזוגיות את הערכים האחרים. כישרון, ביצוע, חוכמה, כתיבה, ו-כסף. שבן עצמו ניסח היטב את המשוואה, כשתיאר מה לדעתו חושבים עליו זרים: "בחור שנראה ככה עם בחורה כזו? הוא בטח נורא עשיר".

החלוקה הקלאסית של משאבים בין המינים, נשים - פריון ויופי, גברים - כוח וכסף, עתיקה ומוכרת, ומן הסתם ודאי יש רבים הסבורים שאין רע בכך, וכדאי אפילו לשמר אותה שכן היא דרך הטבע. אבל אני חושדת שגיבורי הראיון אינם נמנים עם אלה, ודווקא משום כך מעניין לראות כיצד המשוואה הזו חיה וקיימת במחוזות הליברלים ביותר, ובאיזה מסווה.

 

הנה ריכוז מרבית הציטוטים מהכתבה בנושא:

כיתוב התמונה של שרף שהוא גם ציטוט משיר של שבן עליה: "היופי שלה מכאיב"

נוריאל בתיאור מקדים לשבן:  "תמיד עם הבחורה הכי יפה"

נוריאל מקשה על המראה של שבן: "אז ככה בטעות יצא לך להיות עם הבחורות הכי שוות?"

שבן מצטדק: "לא טענתי שאני לא אוהב בחורות יפות, מי לא?"

שבן מצטט פילוסופיה: "נשים לא רוצות גברים יפים, נשים רוצות גברים שהיו להם נשים יפות".

שבן מקפיד על שם התואר לזוגתו : "זה שאתה רואה אותי 'פעם ב-' עם אשתי היפה באיזו מסעדה זו תמונה חלקית מאוד"

שבן על ההנאה שבצפייה בבת זוגו : "אני רוצה לראות אותה מדגמנת כי זה מסב לי עונג"

שבן מסכם את הרהוריו : "וכל הדרך אני מסתכל עליה ואומר איזה עצבנית ויפה היא".

נוריאל מעריץ1: "נו, הביטחון העצמי הזה, כמו עם הבנות"

נוריאל מעריץ2: "אז איך בכלל אדם עם כזו מודעות עצמית עושה את המוב כלפי הבחורות הכי יפות?"

חשוב להדגיש שלא הדמויות האמיתיות מעניינות כאן, אלא הייצוג שלהן. שרף היא "הנשים היפות", שבן הוא הגבר שמשיג "נשים יפות", ונוריאל הוא הגבר שרוצה ללמוד איך להשיג "נשים יפות". עכשיו צאו וסיפרו את שלל הקומדיות הרומנטיות שזו תכליתן.

הגישה שנשים יפות הן מצרך שגברים צריכים להשיג ולצבור כדי להאדיר את יוקרתם אינה מפתיעה כשלעצמה, מה שמפתיע הוא לראות את התפיסות האלה שגורות וצפות בקרב אנשים שלו היו נשאלים על כך ישירות, היו שוללים זאת מכל וכל. אין לי עניין לבוז לשבן או לנוריאל או לתבוע את עלבונה המדומיין של שרף, אני בטוחה שאין צורך בכך החשיבות היא בהכרה עד כמה תפיסות מסורתיות על שני המינים עמוקות ומושרשות בנו, ועתידות לצוף בשיח התמים ביותר, בעל הכוונות הטהורות ביותר. דומה שלא התחלנו עדיין לגרד את השכבות של הנחות המוצא על יופי נשי כנכס גברי, והלכי הרוח החברתיים שנגזרים מכך. בתור התחלה אוכל להציע להצמיד את השאלה איך משיגים נשים יפות לשאלה איך משיגים גברים עשירים. עתה, מי שמתרעם מאחת מהשאלות ראוי שיתרעם גם מהשנייה.

 

לכולם ולנשים

פליטות קולמוס, כמו פליטות פה, יכולות לחשוף הנחות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, גם ככותבים וגם כקוראים. ישנו סוג של פליטות קולמוס שאני מודה שמעסיק אותי במיוחד, והן אלה שמסגירות את ההנחה של כותבים (הרוב גברים אך יש גם נשים) שהעולם מתקיים ומתייחס לגברים, ונשים הן תת-קבוצה בתוכו. כנראה שלהנחה זו התייחסה האמירה האירונית שהפמינזים הוא "הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם". אחרי החיוך הראשוני מגלים שזו בעצם מטרה ראויה למדי וכלל לא פשוטה להטמעה, משום ש"בני אדם" זה אוטומטית גברים, והמחשבה שכשמדברים על בני אדם מדברים על נשים היא כבר מאמץ אינטלקטואלי נפרד.

במדור הספרות השבועי של מעריב (31.01.14), כותב עפרי אילני על ספרה של אווה אילוז "מדוע האהבה כואבת" שהוא ספר מעורר מחשבה. אחרי תיאור קצר של תוכן הספר, כותר אילני "אילוז מתייחסת בעיקר לסבל הרומנטי שנחווה על ידי נשים, כך שאולי היה נכון יותר לקרוא לספר 'מדוע האהבה כואבת לנשים'". אילני מבטא בכך הנחת מוצא סמויה על העולם. זהו עולם שבו כאשר לא מצוין המגדר ברירת המחדל אמורה להיות גברית. כנראה שגם אילני מסכים איתי, אחרת לא היה חש מבולבל מהכותרת, אלא שלהבדיל ממני, כנראה שהוא היה מבקש להשאיר את ברירת המחדל הזו על כנה, אחרת לא היה מציע את התיקון.

הייתכן שכותרת שלא מציינת במפורש שהתוכן מתמקד בנקודת מבטן של נשים תיתפס כלוקה בחוסר דיוק? במקרים הפוכים ספק אם הייתה מתעוררת תחושה דומה. גברים רגילים שהשפה מדברת ישירות אליהם, ונשים רגילות שהשפה לא פונה אליהן. יותר מכך, נשים מתרגלות להתהלך בעולם ולחפש את הציון "לנשים", אחרת זה כנראה לא בשבילן. יש כדורסל, ויש כדורסל נשים. בתקופת בחירות יש תמיד ניסיון לפלח דפוסי הצבעה של "הקול הנשי", אבל אין ניסיון דומה לפלח את "הקול הגברי", שהרי הוא הקול הכללי. ברפואה יש רפואת נשים, אבל כיום הרפואה ה"כללית" מתגלה יותר ויותר כרפואה שהתפתחה מתוך התמקדות בגבר, גם במחקרים וגם בטיפולים, ואנו רק בתחילתו של תהליך לתקן זאת. כמעט בכל הפניות והשמות נטולי המגדר, ברירת המחדל הסמויה היא גברים, ונשים לא תמיד מודעות לכך, אבל מרגישות את זה באינספור רמזים וניואנסים ומפנימות שהן היוצא דופן.

אז אין פלא שכאשר אווה אילוז כותבת מזווית ראייה של נשים רק בלי לתת לכך כותרת מפורשת, הדבר נתפס כמטעה: איך היא לא ציינה שזו זווית ראייה נשית, ואני לתומי חשבתי שזה לכולם! כאשר כולם זה המבט הגברי המוכר. אני בהחלט יכולה להבין את הציפייה הזו, ובטוחה שהיא יכולה לבוא מאישה ומגבר באותה מידה. איני מכירה את אילני וייתכן מאוד שהוא פמינסט נלהב, אלא שמדובר בהטיה כל כך מושרשת שקשה להימנע ממנה. ובכל זאת, הייתי רוצה שגם נשים וגם גברים ילמדו לזהות את פליטות הקולמוס האלה, שחושפות את ההנחה מי הכלל ומי יוצא מהכלל, ובמקביל לקרוא לנשים לעמול על פיתוח רגישות מתי הן נדחקות הצדה מהשיח בניואנסים האלה, ובמקום להיכנס אוטומטית ל'ראש הגברי' כפי שהן רגילות לעשות מימים ימימה, לשמור על מרחק מכבד המשמר את זהותן כשוות ולא כתת-קבוצה, וללמוד לחפש את עצמן בקבוצה הכללית. אך עוד מעבר לכך, אני סבורה שכחברה עלינו לשאוף להיגמל מההתוויה הנפרדת "לנשים", ולהשאיר אותה רק כאשר יש לה מקבילה - "לגברים".

דיוטי קולס

בפרסומת לדיוטי פרי שרצה בימים אלה בטלוויזיה, רואים נוסע שהגיע באיחור לשדה התעופה, ומתלבט כיצד להספיק לקנות את כל המתנות שהטילו עליו מבלי לאכזב אף אחד. שופינג או טיסה? מעתה אפשר להוסיף לבחור הלחוץ אפשרות חדשה - עשה מעשה פרנקל. קח את המוצר, רוץ החוצה לבידוק, ובקש ממכר שלך לשלם עבורך איכשהו בקופה.

פרנקל דייק בתיאור שלו את התקרית – "מביכה". ובאמת מביך לחשוב על האופציה הזו בכלל. מי מאתנו היה מעלה אותה על דעתו? עיתונאים שניסו פה ושם לאורך הפרשה להזדהות עם המקרה כדי להוסיף צבע לדיווחים או סתם כדי להבין, הצליחו לכל היותר לשלוף חוויות מעברם של יציאה החוצה מהחנות בהיסח הדעת מבלי לשלם. פדיחה. אבל אף אחד לא הצליח להגות את השיטה הפרנקלית הזו, של רוץ לדרכך עם המוצר והאצל סמכות לתשלום על קולגה.

כמו פליטת פה פרוידיאנית, גם התקרית המביכה והמשונה הזו מאפשרת הצצה למתרחש בראשו של אדם בדרג בכיר כמו פרנקל, שפשוט מרשה לעצמו את מה שהציבור הרגיל והממושמע בכלל לא מעלה על דעתו. עכשיו גם מובנת לחלוטין התגובה שלו, והשכנוע העצמי העמוק שנעשה לו עוול. איך כולם, גם בהונג קונג וגם בעיתונות הישראלית, לא מבינים כיצד אדם בדרג שלו מתנהל? איך מעיזים לעצור אדם כל כך עסוק שרץ לטיסות, בעניינים גשמיים כמו תשלום? אדרבה, ברגע שכולם יבינו כמה הטיסה הייתה חשובה וכמה הוא חשוב כולם רק יחזרו בהם ויבקשו ממנו סליחה שהעזו לחשוב שהוא לא חשוב.

פרנקל לא מתגלה כגנב או כסחבן או כעבריין. ממש לא. הוא פשוט מתגלה כאדם המתנשא על הציבור. האם הוא היחיד שמתנהל כך? ודאי שלא, רוב הסיכויים שזו הנורמה במחוזות האלפיונים העליונים שבהם הוא מסתובב. סיפורים ברוח דומה על מיטב מנהיגינו כבר נשמעו בעבר, והפכו למעין קוריוזים שלא מנעו מאתנו לבחור בהם שוב. צריך להודות שגם לציבור היה נוח לעשות הפרדה בין התנהלות מקצועית להתנהלות פרטית של בכירינו ונבחרינו. יש בזה טעם של ארגון טוב וסדר. כך הגבולות ברורים והמציאות פחות מורכבת. מהבחינה הזו פרנקל יכול בצדק לחוש שהוא נצלב על מה ש"עושים כולם". אבל אולי אלה ניצני השינוי. אולי הציבוריות החדשה של עידן השקיפות מאפשרת לנו לדרוש יותר צניעות גם מבכירינו. אולי יתגלה שאפשר לשבור את חומות ההגנה המדומיינות שמקיפות אותם ונותנות להם אשליה שהם מורמים מעם. החלק הרע של השקיפות הזו הוא התעסקות מוגזמת בפרטים הקטנים, סכנת חדירה לפרטיות, הפצת שמועות זדוניות, ובכל שקשור לעבודה עיתונאית – גם הרבה זחיחות וארסיות שלא במקומה בשל תחרות פנימית. אבל החלק הטוב הוא ערבוב בריא בין החיים המוסריים והאתיים הפרטיים והמקצועיים של אנשים בדרגים העליונים ביותר. לא יקרה כלום אם בתחום הזה נחזיר את הבושה ללחיים.

על עכברים ואנשים

בגיליון סופשבוע של מעריב (26.06.13) התפרסמה הכתבה "האח הוליד עכבר", שעסקה בניסוי חברתי מעניין שעורכת חוקרת במכון ויצמן על עכברים, או כלשון כותרת המשנה - "ניסוי מתקדם וראשון מסוגו בעולם מאיים לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על היררכיות חברתיות, על מחלות גנטיות ועל מבנה המוח". העכברים בניסוי נידונו לחיים בסגנון "האח הגדול", ומסתבר שהצפייה בהם מאפשרת להסיק על התנהגותנו שלנו, בני האדם, ואף לקשר אותה ישירות למוח וביולוגיה. למשל מנהיגות. מי הופך מנהיג? באיזה תהליך? מתגלה שעכברים מזדרזים להסתדר במעמדות תחת מנהיג עכבר שהוא במקרה גם זכר. במקרה? קריאה מדוקדקת מגלה פסקה קטנה שחושפת את מאחורי הקלעים: "עכברי המעבדה בויתו כך שהנקבות אינן אגרסיביות, ולכן הן לא מגיעות לעמדות השפעה". ואם לא היו מבויתות? משפט אגבי מציין שבמקרה כזה הן "התנהגו בתוקפנות כזכרים ופיתחו היררכיה חברתית".

העובדה שמדובר בעכבר זכר אינה מודגשת כיוצאת דופן, אולם דווקא הטבעיות שבה היא מתקבלת רק מוכיחה כמה היא משקפת את הנחת המוצא הסמויה שלנו. אנחנו הרי רגילים לראות סביבנו זכרים מנהיגים. נשאלת השאלה מדוע החוקרת מצאה לנכון להתערב במניפולציה גסה שמונעת מהנקבות את ההנהגה, ואז להסיק על תכונות ההנהגה שלנו, בני האדם, מזכרים בלבד? כנראה שהתשובה העצובה היא שהחלטה כזו נראית לה חסרת משמעות, וכי היא לא רואה בעיה מתודולוגית בלהכליל מזכרים לכלל העכברים ומשם לחברת בני האדם.

חוקרים בכל הענפים עושים שוב ושוב, הם נוטים לראות בקבוצת הזכרים את ברירת המחדל ולהסיק ממנה על כלל החברה, וההחמצה היא כפולה: גם השלכת תכונות זכריות על נקבות, וגם עוורון לשלל הממצאים שחקר חברת הנקבות יכול היה לחשוף.

כך אנו מגלים שמחקרים על התקפי לב התבצעו בגברים ולכם החמיצו תסמיני התקפי לב בנשים, שבניגוד לגברים לא מתאפיינים בכאב ביד שמאל, או שמחקרים על הפרעת קשב נלמדו לפי ילדים בנים וכך הוחמצו בנות עם הפרעת קשב, שבניגוד לבנים אינן מאופיינות בהיפר אקטיביות. ולא רק ברפואה מדובר. למשל, במחקר התנהגותי על גזענות אצל ילדים שהתפרסם בעיתון אחר ("גזענים מלידה", הארץ, 5.6.2013), הוצגו בכתבה המסקנות לפי הממצאים שהופיעו אצל הבנים כמייצגות את כלל החברה, ואילו ממצאי הבנות, שהציגו עמדה הרבה פחות גזענית ויותר משתפת, אוזכרו כמעט כקוריוז, וודאי שלא הושלך מהן על כלל בני האדם. אם נחזור להתמקדות בעכברים זכרים בלבד בכתבה הנוכחית, ניכר שגם שם העכברות הן לא העיקר אלא תת-קבוצה, ולא רק שהן תת-קבוצה, הן כלי לחקירת העכברים הזכרים. כך למשל מסבירה החוקרת כיצד היא מעוררת את העכברים לפעולה: "אני יכולה גם להפעיל גירוי סביבתי, לשים נקבות זה גירוי סביבתי". אכן, ממש כמו בחיים.

כמה קל ליפול למלכודת הזו, שבה מחקרים משעתקים את החיים התרבותיים שלנו על חיות, ומשם שבים ומסיקים על בני האדם במעגליות שמנציחה את עצמה. החוקרים שלוקים בכך לא פועלים בזדון. אין כאן קונספירציה. יש הרגל עיוור, הרגל לראות בזכר את ברירת המחדל ובנקבה את החריג, הרגל להשליך מהזכרים על כלל החברה שמורכבת מזכרים ומנקבות, והרגל לראות בנקבות תת-קטגוריה ולא חלק אינהרנטי מחיי החברה שניתן להסיק גם ממנו על הכלל. הקריאה להתפכח מההטיה הזו אינה לטובת הנשים בחברה, היא לטובת החברה.

מה בין שיטת השקשוקה לאילנה דיין (רמז:עריכה)

עריכה, מכל סוג שהוא, מבוססת על מיומנות זהה – קבלת החלטות. החלטות של הפרדת העיקר מהטפל. החלטות שיביאו לחיבור מקטעים לרצף אחיד וסיפורי. עריכה יכולה להקים ולהפיל כל חומר גלם, עד כדי כך כוחה מכריע, ועם זאת היא פעולה חרישית, בחישה מאחורי הקלעים. כל כך חרישית שקשה לייחס לה את האחריות למאבקים יצריים ודרמטיים כמו אלה שעוררו סרטו של רוזנטל בזמנו על האחים עופר או כתבתה של אילנה דיין על מוצב גירית. בשניהם מדובר בתחקירים של עיתונאים בעלי שם הגון שמצאו עצמם מואשמים בעיוות, במניפולציות ובאג'נדה נסתרת. בפועל, כל הדרמה הגדולה לא נבעה מזדון ואפילו לא מרשלנות, אלא מאותו ליקוי בסיסי קטן: עריכה לא ראויה.

עיתונאים ותיקים כמו רוזנטל ודיין ודאי יודעים שעריכה היא כלי מרכזי בסיפור העיתונאי, ועם זאת שניהם אינם מוכנים להודות במניפולציות הקטנות שהם שילבו בעריכה, גם לא בינם לבין עצמם, משום שהם סבורים באמת ובתמים שהם עשו שימוש לגיטימי ודמוקרטי בכלי העריכה, על פי מיטב שיקולם המקצועי.

שוב, מדובר בעיתונאים טובים ומסורים וישרים, שמצפונם משרת אותם היטב, כיצד הם מצדיקים זאת? את התשובה צריך לחפש בתופעות פסיכולוגיות אנושיות: אדם שמבלה זמן רב במסגרת מסוימת, יהיה ישר והגון ככל שיהיה, לא יצליח לשמור על ראייה ביקורתית כלפי כל פן במערכת, בייחוד אם חלים בה שינויים הדרגתיים ואיטיים. למען שפיותו הנפשית ותפקודו התקין עליו לאמץ את הנורמות המקומיות ואף להזדהות עמן. הסתגלות האדם לקבוצה אליה הוא שייך חיונית לקיומה של כל מסגרת חברתית, אך עלולה לעוור מעט את עיניו לאופן שבו הוא וקבוצתו נראים מבחוץ. לכך יש להוסיף שדילמות מוסריות רבות אינן אבסולוטיות, אלא נגזרות מתוך נורמות סביבתיות ומתוך השוואה. כאשר מערכת ההשוואות שלי היא עולם העיתונאות למשל, אני לאט לאט מסתנכרן עם ערכיו, וכאשר ערכים אלה משתנים עם הזמן, בייחוד אם זה בצורה הדרגתית, אני מתאים את עצמי מבלי משים.

אז אילו שינויים חלו בנורמות המוסריות העיתונאיות לאורך השנים? הרבה, רובם למרבה המזל בולטים למדי, כמו עיתונים בבעלות אינטרסנטית, קשרי הון שלטון ועוד. אבל מה עם השינויים הקטנים, החרישיים? שינויים בנורמות של עריכה למשל? מתי עובר היום הגבול בין עריכה עיתונאית לעריכה מניפולטיבית, ומשם לשקר? קחו לדוגמה את הפרומואים בטלוויזה. פרומואים הם קפסולות קטנות של שקרי עריכה. הם מחברים תמונות עם קריינות באופן שיוצר סיפור שאינו קיים. "הצופה הסביר" שלא למד עדיין שהוא צופה במסחטת תשומת לב שאין בינה ובין התוכנית האמתית כמעט כלום, יפול בפח שוב ושוב. שקר מקובל נוסף הוא כותרות של עיתונים. כותרת גדולה אך מסולפת שמטרתה ללכוד את תשומת לבו של "הקורא הסביר" היא כבר מזמן אמצעי לגיטימי, כל עוד האותיות הקטנות בפנים מדייקות את האמת וממרקות את מצפונו של העורך. מדוע יש שתיקה של הסכמה סביב נורמות כאלה? כאן זה מתחיל.

אז רוזנטל, עם החיבור בין תמונות הקישון על רקע קריינות על סכנות הסרטן מהכימיקלים של עופר לצד השמטת עובדות שוליות אלה ואחרות, ואילנה דיין, עם החיבור שעשתה בין שמחת חיילי הפלוגה לשמחה על הריגת הילדה וניתוק משפט שאמר הקצין מהקשרו המלא, כל חטאם בעריכה שמבחינתם היא תקינה ועומדת בנורמות העיתונאיות העכשוויות, נורמות שמאפשרות עיגול פינות מסוים. לעיתונאים חשובים אלה אני פונה בשם אותו "צופה סביר": אנא, החזירו לנו את הפינות המחודדות.

על מי יחמול השמאל

חידה: מי כתב את הקטע הבא ולמי כוונו דבריו: "האירועים האחרונים הם קצה הקרחון של אלימות כבושה ושל איבה כבושה כלפי המדינה ומוסדותיה...הם אזרחי המדינה לכל דבר, הגיע הזמן שגם הם יקבלו זאת, בלי קשר לאמונתם ולהסתיגותם מהמפעל הציוני".
האם שוב מנסה איש ימין להצדיק את חוק הנכבה? שמא מתנחל מבסס את טיעוניו על אירועי אוקטובר? ואולי תומך מפלגת ישראל ביתנו משתלח בזכותו של מיעוט ערבי להתקומם מול הממסד המפלה אותו?

לא. הציטוטים לקוחים ממאמר פרי עטו של רוביק רוזנטל שהתפרסם במעריב (24.07.09), ונושאו לא הערבים, אלא החרדים. כמה ימים לאחר מכן, הצטרפה אליו יעל פז-מלמד, (3.8.09), ותחת הכותרת "לא רוצה להכיר אותם", מסתופפות להן כמה הצהרות אנטי- חרדיות מפתיעות בחריפותן, אם כי ההפתעה האמיתית היא שהן מגיעות מפי אדם שידוע כבעל אוזן רגישה ביותר להצהרות אנטי ערביות: "קשה שלא להכליל", מודה פז-מלמד בפתיח ומשחררת את עצמה מהמאמץ. "יחיו להם הם את חייהם ואנחנו את שלנו, מבלי ש'נכיר' איש את רעהו", היא סותמת את הגולל על כל ניסיון להידברות בין חרדים לחילוניים, וחותמת בגזר דין מתבקש לאור ניתוח המצב העגום: "הפרדה מוחלטת".

אני קוראת את הדברים ובפעם האלף תוהה: היכן אותה ראיית עולם סובלנית, חומלת ופתוחה שאמורה להיות מאבני היסוד של כל אדם הרואה עצמו כשמאלני גאה? האם פז-מלמד מחזיקה בפסימיות דומה גם על עתיד פעולת העמותות המפגישות בין יהודים לערבים? כנראה שלא, אבל מדוע לא בעצם? מדוע פז-מלמד אינה סבורה למשל, שמגזר הדוגל ברצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" פסול מלהיות פרטנר להידברות ולהיכרות? בימים אלה מתגבשת בעזה מדינת הלכה מוסלמית קיצונית שמפרה זכויות אדם בשיטתיות וזכויות אישה בפרט. האם אין תהום תרבותית נפערת בינינו לבינם מרגע לרגע? ואם כן, האם אין המסקנה צריכה להיות דומה – חומה והפרדה עם חוסר רצון מוחלט להידברות? ומה לגבי ערבים ישראלים שחיים תחת אמונה דומה, וירצו לגור בשכנות אליי ברמת אביב, האם מותר להפנות להם עורף או שאת דעותיהם חובה לכבד כי הם ערבים?

ובחזרה לרוביק רוזנטל: "בחזית האלימה הנוכחית עומדים דוברים בעלי זקנים עבותים" כתב במאמרו. עד כמה קביל משפט כזה לו יצא מפיו של נוצרי וכוון ליהודי? מעניין לראות את הנכונות האוטומטית הזו של אנשי שמאל לפרש הבעת זעם ואלימות מצד המגזר הערבי כמחייבת פתרון של הידברות, בעוד שפתרון דומה אל מול המגזר החרדי הגועש מתואר בבוז כצעד מתרפס שסופו רע ומר. היכן האמתפיה כלפי הזעם והתסכול שעולים מממגזר שגם אצלו חלקים גדולים נמצאים במצוקה כלכלית, חווים קשיי פרנסה, חיים בצפיפות במקומות תחומים ומוגדרים ומופלים לעתים לרעה בקרב חילונים המהווים את הרוב השליט במדינה? או שמא החרדים אחראים לגורלם ואילו לגורלם של הערבים אנו אחראים, זה ההגיון?

משונה בעיניי פעילותו של אותו מנגנון מחשבתי שמצליח לייצר הפרדה ברורה בין ערבים קיצוניים לחרדים קיצוניים, שתי קבוצות שבהיסטוריה שלהן רשומה הפגנת עוינות מוצהרת כלפי המדינה, אלא שבעוד שהתנהגות אלימה של הראשונים מתפרשת כזכות להגדרה עצמית וכפועל יוצא של מצוקות אמיתיות, הרי שבהגיעה מהזרם הדתי הקיצוני היא מתפרשת כאיום קיומי על המדינה. האם רק הערבים זכאים להחזיק בדעות אנטי ציוניות?

לסיום אציין רק שאני מסכימה לחלוטין עם הדעות שהביעו רוזנטל ופז-מלמד במאמרים אלה. אלא שלא כמוהם, איני מייחדת את הטרמינולוגיה הזו לחרדים אלא לכל קבוצת אוכלוסייה המפעילה אלימות מול מוסדות ומול חפים מפשע כדי להשיג את מבוקשה, יהיו אלה ערבים, חרדים או חברי משפחות הפשע המקומיות. אולי משום שאני שופטת לפי גופו של עניין ולא לפי השתייכותו של אדם לקהילה מסוימת. נדמה לי שזה המשמעות של לא להיות גזענית.

תאונה מקרית

באחד מגליונות מעריב האחרונים פורסמו בהבלטה דבריה של אילנה חסידים, שבעלה מרדכי נהרג מפגיעת רכבו של הספורטאי הנכה יצחק ממיסטלוב, בסוף אוגוסט. אילנה הפליאה לבטא את העיוות בתיאור המקרה בתקשורת, ולא רק הכתובה, כאשר התאונה הקשה נסקרה כמעט לחלוטין דרך עיניו של הנהג הפוגע, והטרגדיה הפכה לטרגדיה האישית שלו. הזווית המסולפת הזו תפסה גם אותי, כקוראת מן השורה, לא מוכנה. למה, שאלתי את עצמי בראותי את כותרות העיתונים והכתבות בטלוויזיה, בחרו להראות לנו את נקודת הראות של הנהג הפוגע? הוא הרי גרם לתאונה, הסיפור הוא של ההרוגים, לא שלו. משונה שאנו זועמים על בתי המשפט המקלים בעונשם של מחוללי תאונות דרכים, אבל כאשר לנו כחברה יש הזדמנות להוקיע אותם מעל דפי העיתון ומסכי הטלוויזיה, אנו נופלים למלכודת סיפורם האישי (המקרה של עורך הדין דורי קלגסבלד צף ועולה). ונשאלת השאלה מדוע קורה שאנו חומלים על ההורג יותר מאשר על הקורבן? האם זו זווית עיתונאית בלבד או גם חברתית?

כשמנסים לבחון את הזווית העיתונאית, השאלה היא האם הצורך בסיפור טוב גובר על הכל. עיתונאי הרי מחפש תמיד שני דברים: לחשוף את העובדות, ולספר סיפור. ואם אפשר לשלב בין השניים מה טוב. אבל מה קורה אם השניים מתנגשים, והסיפור המעניין מחייב התעלמות מכמה עובדות? מסתבר שלפעמים הדרמה גוברת. ספורטאי נכה שהוא אלוף אולימפי, רגע לפני הזהב שבדרך, שבאחת התרסק לתהומות, הוא כנראה טרגדיה מרתקת יותר מאזרח עלום שעמד בתחנת אוטובוס בדרך לעבודה.

אך זו לא הסיבה היחידה להתמקדות בנהג. קיים גם יצר הסקרנות: איך לעזאזל מרגישים אחרי שעושים כזה דבר נורא ואיום? את הסקרנות הזו דווקא ראוי גם ראוי לספק, כדי שכולנו נעמוד מקרוב על היקף ההשלכות של המעשה. כאן העיתונאי משרת צורך ציבורי חשוב. אלא שבנקודה זו, ברצון להבין כיצד מרגיש הנהג הפוגע, עובר גבול דקיק שלמרבה הצער נחצה שוב ושוב, מחקירה לגיטימית לעבר הזדהות וחמלה בלתי לגיטימיים.

נתחיל בכך שמלכתחילה במקרים כאלה, מרחפת מעל השאלה הקרדינלית - האם האשם מצטער או לא. מרגע השמעת הצער נפלטת לנו אנחת רווחה. הוכשר השרץ. הדרך חזרה לזרועות החברה פתוחה.
רגע. ראשית ראוי לבדוק על מה בדיוק מובע הצער. לא פעם מגלים שיותר מכל הצער הוא על עצם התרחשות האירוע. קרה לי משהו נורא. נחת עליי אסון ביום בהיר. מה שלפעמים חסר בכל הצער הזה, במקרים של תאונות שהן תוצאה של גורם אנושי, זו לקיחת אחריות. הבנה שאני עשיתי משהו שגרם לזה. זה לא סתם "קרה לי".

בעיניי, אי לקיחת האחריות והנטייה לראות את התאונה כמקרית זו הסיבה המהותית להתעוררות ההבנה כלפי נהג שהרג. מילא שראייה זו מאפיינת את הנהג המדחיק את אשמתו, למה גם החברה חוטאת בה? האם ייתכן שזה בגלל הפחד שמקנן בכולנו, שגם אנחנו יום אחד עלולים לשגות את השגיאה הקטנה שתהיה קטלנית, ואם לא נגלה לכך הבנה וחמלה, אנה נבוא?

למחשבה הקשה והמפחידה הזו, של "מחר זה יכול להיות אני", והתהייה הנלווית "האם זה צודק שחיי יסתיימו בגלל טעות אחת? האם גם לי לא תהיה מחילה?" התשובה היא זו: "מחר זה יכול להיות אני" הוא משפט שגוי. מה פירוש "יכול", במי זה תלוי? גרימה לתאונת דרכים איננה תוצאה של סטטיסטיקה עיוורת, לא מדובר באירוע מקרי שאין שליטה עליו. מחר זה לא יהיה אתה אם רק תנהג באחריות. ומי ששגה ופגע צריך להיות מוקע על ידי החברה כגורם אחראי, ולא כמישהו שנקלע לסיטואציה שלא בכוונה. כל נהג שמקל ראש במחיר הכבד שיהיה לטעויות נהיגתו לא אמור לצפות לסלחנות, ואנו כחברה לא אומרים להעניק אותה בכזו קלות. גם במקרה שאדם זהיר מאוד גרם לתאונה קטלנית בגלל היסח דעת חד פעמי, גם אז אין לו מנוס מלקחת את האחריות ולהשלים עם העובדה שהרג גם את עצמו, ובמו ידיו. זה אולי נראה לא הוגן, אבל האם להיות הקורבן לשגיאתו זה הוגן?

נהג שהרג צריך להרהר ולהפנים קצת יותר את אחריותו לפני שהוא אץ לבקש מחילה. אולי יקבל את מחילת הנפגעים עם הזמן ואולי לא. זה, לשם שינוי, כבר לא בידיו.