פליטות
קולמוס, כמו פליטות פה, יכולות לחשוף הנחות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, גם ככותבים
וגם כקוראים. ישנו סוג של פליטות קולמוס שאני מודה שמעסיק אותי במיוחד, והן אלה
שמסגירות את ההנחה של כותבים (הרוב גברים אך יש גם נשים) שהעולם מתקיים ומתייחס
לגברים, ונשים הן תת-קבוצה בתוכו. כנראה שלהנחה זו התייחסה האמירה האירונית שהפמינזים
הוא "הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם". אחרי החיוך הראשוני מגלים שזו בעצם
מטרה ראויה למדי וכלל לא פשוטה להטמעה, משום ש"בני אדם" זה אוטומטית גברים,
והמחשבה שכשמדברים על בני אדם מדברים על נשים היא כבר מאמץ אינטלקטואלי נפרד.
במדור
הספרות השבועי של מעריב (31.01.14), כותב עפרי אילני על ספרה של אווה אילוז
"מדוע האהבה כואבת" שהוא ספר מעורר מחשבה. אחרי תיאור קצר של תוכן הספר,
כותר אילני "אילוז מתייחסת בעיקר לסבל הרומנטי שנחווה על ידי נשים, כך שאולי
היה נכון יותר לקרוא לספר 'מדוע האהבה כואבת לנשים'". אילני מבטא בכך הנחת
מוצא סמויה על העולם. זהו עולם שבו כאשר לא מצוין המגדר ברירת המחדל אמורה להיות גברית.
כנראה שגם אילני מסכים איתי, אחרת לא היה חש מבולבל מהכותרת, אלא שלהבדיל ממני,
כנראה שהוא היה מבקש להשאיר את ברירת המחדל הזו על כנה, אחרת לא היה מציע את התיקון.
הייתכן שכותרת
שלא מציינת במפורש שהתוכן מתמקד בנקודת מבטן של נשים תיתפס כלוקה בחוסר דיוק? במקרים
הפוכים ספק אם הייתה מתעוררת תחושה דומה. גברים רגילים שהשפה מדברת ישירות אליהם, ונשים
רגילות שהשפה לא פונה אליהן. יותר מכך, נשים מתרגלות להתהלך בעולם ולחפש את הציון
"לנשים", אחרת זה כנראה לא בשבילן. יש כדורסל, ויש כדורסל נשים. בתקופת בחירות
יש תמיד ניסיון לפלח דפוסי הצבעה של "הקול הנשי", אבל אין ניסיון דומה לפלח
את "הקול הגברי", שהרי הוא הקול הכללי. ברפואה יש רפואת נשים, אבל כיום הרפואה
ה"כללית" מתגלה יותר ויותר כרפואה שהתפתחה מתוך התמקדות בגבר, גם
במחקרים וגם בטיפולים, ואנו רק בתחילתו של תהליך לתקן זאת. כמעט בכל הפניות והשמות
נטולי המגדר, ברירת המחדל הסמויה היא גברים, ונשים לא תמיד מודעות לכך, אבל
מרגישות את זה באינספור רמזים וניואנסים ומפנימות שהן היוצא דופן.
אז אין
פלא שכאשר אווה אילוז כותבת מזווית ראייה של נשים רק בלי לתת לכך כותרת מפורשת, הדבר
נתפס כמטעה: איך היא לא ציינה שזו זווית ראייה נשית, ואני לתומי חשבתי שזה לכולם!
כאשר כולם זה המבט הגברי המוכר. אני בהחלט יכולה להבין את הציפייה הזו, ובטוחה
שהיא יכולה לבוא מאישה ומגבר באותה מידה. איני מכירה את אילני וייתכן מאוד שהוא
פמינסט נלהב, אלא שמדובר בהטיה כל כך מושרשת שקשה להימנע ממנה. ובכל זאת, הייתי
רוצה שגם נשים וגם גברים ילמדו לזהות את פליטות הקולמוס האלה, שחושפות את ההנחה מי
הכלל ומי יוצא מהכלל, ובמקביל לקרוא לנשים לעמול על פיתוח רגישות מתי הן נדחקות
הצדה מהשיח בניואנסים האלה, ובמקום להיכנס אוטומטית ל'ראש הגברי' כפי שהן רגילות לעשות
מימים ימימה, לשמור על מרחק מכבד המשמר את זהותן כשוות ולא כתת-קבוצה, וללמוד לחפש
את עצמן בקבוצה הכללית. אך עוד מעבר לכך, אני סבורה שכחברה עלינו לשאוף להיגמל
מההתוויה הנפרדת "לנשים", ולהשאיר אותה רק כאשר יש לה מקבילה -
"לגברים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה