לספור את הסיפור

על מדד כמותי פשוט ונגיש לאי שוויון מגדרי

 מעמדן של נשים בחברה מערבית ליברלית מתקדמת מתעתע ומורכב מכדי שאפשר יהיה לפרוט את חוויות היומיום לעוולות או להישגים. הניסיון מלמד שנתונים כמותיים לא תמיד מעבירים את התמונה, וזו אחת הסיבות שהמחקר האיכותני אומץ ושוכלל על ידי חוקרות פמיניסטיות, כשהמטרה היא להצליח לשקף את מציאות החיים שמאחורי המספרים.  אולם המספרים חשובים. הם כלי עובדתי מצוין ולו בזכות החד משמעיות שלו, ואין להזניח אותו בשום אופן.

דוגמה להצלחה של מדד מספרי הוא סוגיית השוויון בשכר. ואכן, למרות שהתעסקות בטבלאות שכר וחישובים אינה כוס התה של מרבית האנשים, הרי שהמסר עצמו כבר חלחל, וגם מבלי להתעמק בנוסחאות, הופנמה ההבנה שיש עדיין פער לא מוצדק לטובת גברים. בעניין זה שווה להציץ בתכניתו הסאטירית והמנומקת של ג'ון אוליבר, ולא לפספס את ההצעה המבריקה בסוף – ה"ליידי באק" – שטר דולר מיוחד לנשים, שערכו 80 אחוז מהדולר, שמובטח כי יפתור למעסיקים את הצרה הזו של חוק שוויון בשכר.

ולעניינו הרציניים קצת יותר – רציתי להחזיר לשולחן מדד כמותי ישן ומוצלח שכוחו עדיין במותניו, ואשר עם קצת תרגול יכול להפוך לכלי ברור ופשוט לזיהוי בעיית שוויון בידי כל אישה ואיש בציבור הרחב: לספור. לספור בכל מצב ובכל אופן כמה גברים וכמה נשים את ואתה רואים. בפאנלים, על מסך, בפרסומות, בכתבות, בסרט, בדיון בממשלה - לספור לספור לספור.  להרגיל את העין לסקור ולשאול - יש פה בכלל נשים?

במיוחד ללמוד לחשוד ולחדד ערנות כשמבטיחים לכם הצגה על "העולם", אמירה על "החברה" או על "האדם", או כל ניסיון לשרטט "מצב כללי". אם הספר שלפניכם מבטיח בשורה חדשה לאנושות – הרדאר האדום צריך לצפצף. אם הסרט אינו מז'אנר מוגדר – שימו לב לקאסט. אם בטלוויזיה מגישים לכם סדרת כתבות על החברה הישראלית – הגבירו דריכות, ואם מבטיחים לכם דיון על אלוהים בחברה הישראלית  – התרכזו שבעתיים. אחרי הכול יש נושאים שממש מזמינים עיוורון לנשים כשדנים בהם "במישור העקרוני", ודת היא אחד מהם. בגדול יש סיכוי סביר שאמירות כלליות באשר הן יסתכלו על הגברים בחברה כסמל, ועל חוויות שאופייניות לחיי גברים כמטאפורה קיומית. אז אדרבה, צפו לימדו החכימו ושאבו הנאה, אבל לזכור להפעיל את האפליקציה ברקע, ולספור לספור לספור.

זו טכניקה פשוטה ופוקחת עיניים שלא תסולא בפז. העולם הספור לעולם לא ייראה לכם שוב אותו דבר. העולם הספור נצבע בחלוקות ברורות. ובעיקר מגיחה ממנו ההבנה עוצרת הנשימה - איך לא ראינו את זה קודם? חשבנו ששמענו את כולם אבל מראיינים פה רק גברים, חשבנו שנחשפנו לדעות מגוונות אבל מדברים פה רק בנים, יום העיון היה מרתק אבל לא הוזמנה אף אישה.  עיתון חדש מתגאה בנבחרת מקצוענים על השער, אבל רגע, יכול להיות שאין פה אפילו אישה אחת?

יהיו גם פעמים רבות שנזהה אותה, את האישה האחת שבחבורה, ואז יש סיכוי שנאמר, אהא! הכל טוב. אבל זו לא יותר מאשר 'תסמונת דרדסית'. אסור שזו תהיה צפירת ההרגעה. נשים אינן מיעוט בחברה שדי לו בייצוג סמלי או יחיד.

הנה למשל דוגמה לספירה מרוכזת כזו באתר חורים ברשת. אולם לא צריך להפיק דוח מנומק. הרעיון הוא לתרגל את העין. להבין איזה כשל עמוק מוטבע בנו, גברים ונשים גם יחד, לראות ציבור שלם של גברים ולא לחוש שחסר משהו.

דוגמה מצוינת ומאלפת אפשר לראות בכתבה המצוינת של כרמית ספיר ויץ (מעריב 7.10.14), על החזרת הנשים לשלטי החוצות בירושלים. בכתבה מתראיינת סגנית ראש עיריית ירושלים רחל עזריה, שמגיע לה הקרדיט על תיקון העוול ומן הסתם קרדיטים רבים נוספים בהיותה פעילה רבת שנים בנושא שוויון. מעניין לשמוע כיצד עזריה שמה לב לראשונה לבעיה בשלטי החוצות. מסתבר שזה היה ב-2008, כאשר רצה לבחירות המקומיות בעיר וביקשה לפרסם על אוטובוסים את תמונתה. לדבריה הקמפיין כבר היה סגור, ורגע לפני ההשקה האיש בחברת הפרסום רק וידא מולה שאין נשים בכרזות. לתשובתה שהיא עצמה מופיעה בקמפיין הוא צחק - "אין בחורות על אוטובוסים, לא בת 3 ולא בת 80. החרדים שורפים את האוטובוסים". עזריה המופתעת יצאה ובדקה: "יצאתי לרחוב במרכז ירושלים והסתכלתי על הפרסומות באוטובוסים. ראיתי פרסום לחתונה שהיה בה חתן וזהו". משם החל המאבק.

אז אפילו לעזריה לקח קצת זמן לשים לב. לנשים שמרוחקות יותר מהפוליטיקה המגדרית ומהפוליטיקה בכלל, סביר שייקח עוד יותר זמן לקלוט היעדר נוכחות נשית, ולגברים שמוקפים בבני דמותם – יידרש עוד הרבה יותר, אם בכלל, עד שיחושו לא בנוח.

לספור היא הדרך הפשוטה, הקלה, הברורה, שנותנת כלל אצבע פשוט. אפשר ורצוי גם לספור היעדרות של גברים מאספות הורים, מגני ילדים, מגני משחקים, מטיפת חלב. קווי השבר או התפר, תלוי בעמדת המתבונן, מתחדדים כשסופרים, ואפשר להתחיל לשאול את השאלות הנכונות:  האם החלוקה הזו בכלל מכוונת? האם היא משרתת ערך כלשהו? האם יש בכלל קשר בין היעדר הייצוג השווה במקום הספציפי הזה, לבין מה שאנחנו חושבים וחושבות על תפקיד האישה ותפקיד הגבר? גם אם יש לנו אמונה עזה בחלוקת תפקידים מגדרית, החלוקה שמתרחשת בפועל לא תמיד משקפת את האידאולוגיה הזו, ואולי אף מעוותת אותה.

עלינו להרגיל את העין והתודעה לנוכחות מייצגת, מגוונת ושווה. ובישראל בעיית ייצוג הנשים עדיין חריפה יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות שכבר הפנימו את השינוי לפחות רשמית. מעבר לנשים, ישנן קבוצות אוכלוסייה נוספות שהתרגלנו להיות עיוורים להיעדרן מייצוג, מהציבוריות, מהשיחה ומהשמעת הקול. זקנים, נכים, מיעוטים, פריפריה, מזרחים - אבל בספירה הכל עולה. תתחילו לספור.  

סוגית גיוס החרדיות (שאיננה)

 על מחיקת הנשים החרדיות משאלת שילוב החרדים בצבא

 כמו במקרים רבים אחרים, גם השיח על גיוס החרדים עוסק בגברים חרדים בלבד ואינו מתפנה לדון במשמעות היעדר הגיוס של נשים חרדיות. התעלמות המדינה מהנשים החרדיות כקבוצה שגם היא זכאית להטבות ישירות מהמדינה, ובזכות עצמן ולא דרך הטבה לבני הזוג עבור הנשואות שבהן, אולי נובעת משיוך תפקיד הפרנסה לגברים ואולי מכבדת ערך מסורתי של קבוצת מיעוט, אך מייצרת אנומליה מול המגזר החרדי, שבו דווקא הנשים הן המפרנסות. כך יוצא שבמסווה של כיבוד ערך תרבותי, המדינה מתנגשת במציאות תרבותית.

 

מתוך דוח המבקר 2011:

בסיכום הדיון שערך במרץ 2010 בנושא 'שירות חרדים בצה"ל' הדגיש סגן הרמטכ"ל דאז, האלוף בני גנץ, את חשיבות נושא שירות החרדים בצה"ל ברמה הלאומית 'בגין יצירת תשתית לשילוב מוצלח של האוכלוסייה החרדית בחברה הישראלית'; רח"ט תומכ"א, תא"ל אמיר רוגובסקי, הדגיש, במסגרת ישיבת ועדת ההיגוי הראשונה שנערכה ביולי 2009, את 'חשיבות המיצוי המיטבי של הפוטנציאל האיכותי הגלום בכוח האדם החרדי לטובת השירות הצבאי', אך הוא גם קבע, כי 'המטרה המרכזית בתכנית שילוב חרדים הינה השתתפות בתכנית לאומית אשר מטרתה שיתוף אוכלוסייה חרדית במעגל התעסוקה בישראל'. במסמך המדיניות לתכנית שח"ר נקבע, בין השאר, כי 'ככלל חיילי תוכנית שילוב חרדים בצה"ל משרתים במקצועות בעלי זיקה לאזרחות לטובת צבירת ניסיון מקצועי ורכישת יכולת תעסוקתית לאחר השחרור', והדבר אף נקבע בדיוני ועדת ההיגוי שנערכה בינואר 2011. [עמ' 1651 , ההדגשות שלי).

מדוח המבקר עולה שאחת המטרות המרכזיות לשילוב חרדים בצבא היא שילובם בתעסוקה. לשם כך הוכשר בצבא מסלול ייעודי (תכנית שח"ר). המסלול מאפשר רכישת מקצוע, ובשיתוף עם משרד התמ"ת[1] מעניק "קרדיטציה" למתגייס, דהיינו הכרה מקצועית מצד הגורם הציבורי המוסמך.  אולם, בכל אזכור של המבקר את המונח "אוכלוסייה חרדית", הכוונה היא לאוכלוסייה גברית בלבד. המדיניות המבקשת לנצל את הצבא כערוץ להכשרה מקצועית היא ללא ספק פתוחה ומתקדמת, אולם האם העובדה שתכנית ההכשרה והקרדיטציה שהוא מציע מיועדת לגברים חרדים בלבד אינה פוגעת בעיקרון שוויון ההזדמנויות? הנשים החרדיות ייהנו מהמסלול רק בעקיפין, במידה שהן נשואות לגברים שמשתתפים בו, וגם אז רק כשיפור כלכלי למשפחתן ולא כמוטבות ישירות. ניצול הצבא כמקפצה לחיי אזרחות, ההכשרה שהוא מציע, המשכורות, מענקי השחרור ובעיקר ההון הסימבולי והחברתי שמוצמד להם  – כל אלה לא יהיו מנת חלקן.

יחס ליברלי לקהילה לא ליברלית

נכון להיום צה"ל מציע לחרדים שלושה מסלולי גיוס: גיוס לשירות לאומי, גיוס לגדוד "נצח יהודה" (גדוד הנח"ל החרדי), וגיוס למסלול שח"ר (שילוב חרדים בתפקידי עורף) – מסלול שאחת ממטרותיו המוצהרות היא שילוב החרדים במעגל העבודה. המערכת הצבאית שנרתמת למטרה החשובה של שילוב החרדים בחברה פונה לגברים בלבד מתוך כיבוד ערכי הקהילה החרדית, שקובעים כי הנשים הן בעורף. המדינה מנהלת משא ומתן על זכויות וחובות החרדים מול ראשי הקהילה, שמדרך המסורת הם גברים המונעים ייצוג נשי, ומקבלת את העמדה האורתודוקסית הרשמית שמדירה נשים מעמדת קבלת החלטות, לפחות במה שנתפס כענייני הקהילה הפנימיים.  יש מקום לשאול במצב כזה, האם נכון עושה המדינה כשהיא פוגעת בעיקרון השוויון בשם הפלורליזם וחופש הדת?

ניתן לטעון שגישת קברניטי המדינה לגיוס חרדים מאמצת מודל רב-תרבותי לגיטימי, שיש שיטענו שאף הולם את גווני החברה הישראלית. אולם אין ספק שהגישה הרב-תרבותית כלפי קהילות דתיות שמבקשות את הזכות לחיות את חייהן כרצונן ועל פי הקודים התרבותיים שלהן מציבה אתגר לא פשוט לתיאוריה הפמיניסטית. סוזן אוקין[2] טוענת שקיים קונפליקט מובנה בין המצדדים בזכויות פמיניסטיות לבין המצדדים בזכויות של קבוצות מיעוט לתרבותן. לשיטתה, גם אם התמיכה ברב-תרבותיות יוצאת מהשקפה ליברלית, דהיינו מתמקדת בדאגה לפרט ובשמירה על זכותו להשתייך לתרבות על פי בחירתו כחלק מזהותו –  הרי שעדיין צפויה התנגשות. רגישות וכבוד הם אולי ערכים ראויים, אך מובילים לרלטיביזם תרבותי משתק, שמאפשר להמשיך להצדיק פגיעה בזכויות נשים.  לשיטתה קהילה שאינה מיישמת ערכים ליברלים באורח חייה אינה יכולה לטעון לזכותה ליחס ליברלי מהמדינה, וכלשונה "לא ניתן לבסס את זכויותיהן של קבוצות לא ליברליות על טיעונים ליברלים"[3]. באופן דומה, ניתן לטעון שמדיניות ממשלתית שמונעת מנשים גישה לאופציות התעסוקה שמציע הצבא, אינה יכולה להיתפס כליברלית שכן היא מאמצת גישה של קהילה לא ליברלית. 

תוכן מול תכל'ס

אולם הקריאה למעורבות ממשלתית בתעסוקת נשים חרדיות מועדת ליפול במלכודת האימפריאליזם התרבותי, כל עוד היא אינה מטה אוזן קשבת למה שהנשים החרדיות עצמן חושבות על  תפקידן בשוק התעסוקה.  ספרה של תמר אלאור[4] "משכילות ובורות: מעולמן של נשים חרדיות" המנסה להשמיע את קולן של הנשים החרדיות ללא תיווך. התמונה שאלאור פורשת מדגימה עד כמה מורכב השיח. כדי להבין את תפיסת העולם החרדית היא מתעכבת תחילה על העובדה שהמיון על פי מין משרת ערך בסיסי ויציב בחברה זו, שעובר כחוט השני בכל אורחות חייה. ההבדלים בין נשים לגברים מתבססים על אידיאולוגיה מהותנית, הדוגלת בכך ששני המינים אינם שווים מטבעם. על רקע תובנה זו, בוחרת אלאור להתמקד בשאלת האוריינות של הנשים בקהילה, שהיא רואה בה מפתח להבנת מעמדן. אלאור מנסה להבין כיצד הנשים החרדיות מגיבות ומשתתפות בכינון מעמדן החברתי כמפרנסות אך לא שוות. היא מזהה שני מוקדים שהיא רואה כמרכזיים להבנת מעמד האישה החרדית – מותרות והשכלה: בחברה המגדירה את הכסף כערך קלוקל וכמותרות, האישה המופקדת על כלכלת הבית אינה יכולה לראות במעשיה החומרניים תרומה ערכית לחברה. מתמונה זו עולה שאלה מסקרנת: כיצד ההשכלה של נשים אינה מתורגמת לכוח חברתי? אלאור מסבירה זאת באמצעות ניתוב למידת הנשים לתכנים פרגמטיים ומעשיים, שמרחיקים את האישה מיומרה לחשיבה מופשטת ומנציחים את תחום מומחיותה כמעשית, או כפי שהנשים עצמן חילקו זאת – "תוכן מול תכל'ס".

כאשר קוראים את מחקרה של אלאור, קשה שלא לראות כיצד המנגנון שהיא מתארת, שמתכתב באופן ברור עם דיכוטומיית תרבות-טבע, מבנה את הפרקטיקה המרכזית שמאפשרת את שימור ושעתוק החברה החרדית כלמדנית ולא כיצרנית: תחילה מוגדר הגשמי כערך נחות. בשלב הבא מופקדות הנשים על התמודדות עם הגשמיות הנחותה הזו, שכוללת צרכנות, אוכל, טיפוח עצמי, גוף וטיפול, והגברים משוחררים לערכי הרוח, וכך הדרך סלולה בידי הקבוצה ששחררה עצמה מעול הפרקטיות לטפח דחייה עמוקה מכל מה שנתפס כגשמי ולהטיף נגדו. הבניה כזו מאפשרת לקבוצה ההגמונית לשמור על ניתוק ממשי מהצורך להתמודד עם שאלות מעשיות כמו עבודה ופרנסה, ניתוק שמוזן מחיזוק ערכי תמידי.

שינוי מלמטה למעלה

ממחקרים כאלה עולה תמונת מציאות מורכבת, לפיה חיזוק הנשים החרדיות כעובדות אינו בהכרח מתכון לשוויון.  אולם במקביל לא ניתן להתעלם מתהליכים שעוברים על החברה החרדית מלמטה, בעקבות עליית כוחה של האישה כמפרנסת.  יוסף שלהב[5] מצביע על מגמה ולפיה המקצועות המסורתיים לנשים כמו חינוך חווים רוויה, ובשנים האחרונות הכשרתן התרחבה למינהל, מחשבים, תקשורת כלכלה וכו', מה שתורם לטשטוש ההבדלים בין הגשמי לרוחני. לדבריו הרחבת התעסוקה חשפה את הנשים החרדיות למיומנויות משוכללות יותר, לתכנים מתקדמים יותר ולערכי החברה הישראלית. הדיסוננס כתוצאה מחילופי תפקידים מסורתיים בין הגבר לאישה, מהעמדה הכלכלית הגבוהה של האישה מול העמדה החברתית הנמוכה שלה, ומתפקידה המרכזי בבניית הקהילה מול הדרתה מהציבוריות – מועצם. האישה בולטת כ"נוכחת נעדרת". שלהב רואה באופן ההתמודדות של הנשים החרדיות עם ערעור המוסכמות עלייה של סוכן פעולה אקטיבי. לדבריו יש נשים חרדיות שבוחרות בערכי המודרנה למרות המחיר שישלמו. אמנם דרך ההתמודדות השגורה היא מידור, בעזרתו מפרידות הנשים בין עולם התעסוקה על ערכיו לבין העולם המשפחתי והקהילתי שלהן, אך יש גם מי שבחרו בדרך של מאבק, על ביטויו השונים, החל מהעדפת האינטרס של הרשויות על פני זה של הקהילה ועד לוויכוח על חלוקת התפקידים בבית. שלהב מסכם שאנו עדים להעצמת האישה החרדית בזכות עצמאותה הכלכלית, הוא רואה באישה החרדית "סוכן שינוי של ממש", שאולי אף משמשת כזרז בנטייה של רבנים לאשר לגברים מסוימים לעבוד במקום ללמוד.[6]

אם מאמצים את גישתו של שלהב, הרי שכאשר חוזרים לבחון את שורת המקצועות שמציע הצבא לגברים חרדים במסלול שח"ר,  העוול שבהדרה הופך בולט יותר. קשה שלא לתהות מדוע מקובל על הכל שלאישה חרדית לא תהיה גישה להכשרות כאלה. הנה דוגמה לכמה מהן: ניהול רשתות מחשב, חשמלאי, טכנאי אלקטרוניקה, אחראי ניהול מלאי, מפעיל מערכות ERP, בודק תוכנה, תוכניתן, טכנאי מחשבים. ניהול רשתות מחשב, עובד חקר מודיעין, תפעול מערכות מידע גיאוגרפיות, מדריכי אוכלוסייה לשעת חירום[7] . 

התעלמות המדינה מהנשים החרדיות כקבוצה שגם היא זכאית להטבות ישירות מהמדינה בזכות עצמן אולי נובעת משיוך תפקיד הפרנסה לגברים ואולי מכבדת ערך מסורתי של קבוצת מיעוט, אך מייצרת אנומליה מול המגזר החרדי, שבו דווקא הנשים הן המפרנסות. כך יוצא שבמסווה של כיבוד ערך תרבותי, המדינה מתנגשת במציאות תרבותית.

יש לציין שמחוץ למסגרת הצבאית, משרד התמ"ת מפעיל תכניות תעסוקה לנשים חרדיות, שניתן לומר כי הן מחזקות תהליכים של מלמטה-למעלה במקום לכפות חוקים ממוסדים. עם זאת, בהינתן ההון החברתי והסימבולי שהצבא מביא למשרתים בו, האם די במסגרות חלופיות אלה על מנת לאזן את ההסכמה שבשתיקה (בין המדינה לראשי הקהילה החרדית) שהצבא נשאר מחוץ לדריסת רגל לנשים חרדיות,  גם כשהוא מתפקד כגוף להכשרה מקצועית?  

לסיכום

הירתמות המדינה דרך הצבא, כל עוד היא מוכוונת לגברים בלבד, משדרת מסר של התנערות מאחריות דומה כלפי הנשים החרדיות, ודומה שאינה ערה להשלכות אפשריות על המציאות המורכבת ועל מגמות השינוי בחברה החרדית על גווניה הרבים.  האם על המדינה לשתף פעולה עם החלוקה המגדרית של הקהילה החרדית או לנסות להתערב בה? האם הפניית נשים להכשרה מקצועית דרך הצבא תתרום להן או שרק תרחיק אותן ממה שנתפס כערכים תרבותיים בקהילתן? ואולי על המדינה לפעול לחינוך והשכלה של נשים חרדיות במקום לתעסוקה, כדי לייצר שינוי במעמדן? אלה הן שאלות חשובות שאין להן תשובה במסגרת מאמר זה, אך הטענה נותרת בעינה: יש להכיר בכך שהמצב הנוכחי אינו שוויוני. 

---

[1] כיום משרד הכלכלה

[2] מולר-אוקין, ס' (1998). הרהורים על פמיניזם ורב-תרבותיות. פוליטיקה, 1, 9 – 26

[3] שם, עמ' 17

[4] אלאור, ת' (1992).  משכילות ובורות:מעולמן של נשים חרדיות. תל אביב: עם עובד.

[5] שלהב, י' (2005).  נשים חרדיות בין שני עולמות. מפנה,  46 – 47.

[6] דוגמה עדכנית לתופעה זו - מאבק הסייעות החרדיות על שכרן:
 http://www.ha-makom.co.il/article/shlezinger-sayaot

 [7] דוח ביקורת שנתי 62 (2011), עמ' 1627 – 1659

הדרה במסווה של הפרדה

על השלכות שילוב החרדים בצבא על נשים

 

המענה הדתי שעולה בשיח הציבורי לטענות מצד הציבור החילוני על הדרת נשים, גורס שאין מדובר בהדרה אלא בהפרדה, טענה שמבקשת להחזיר את הסימטרייה על כנה. הדוגלים בהפרדה סבורים שאין בה עוול כלפי נשים, אלא יחס זהה שמקורו בפרקטיקה עתיקת יומין של הדת, ועניינה הפרדה בין המינים. המילה 'הפרדה' חפה מקונטציה שלילית ומעודדת נימה אובייקטיבית, לפיה כל אחד זכאי למרחב מחייה נפרד וזהה. השימוש בעיקרון ההפרדה אומץ גם לתכנית שילוב החרדים בצבא, ולכן יש מקום להתעכב עליו ולשאול אם מודל ההפרדה הוא אכן פתרון ראוי, בלתי מפלה ושוויוני במהותו, או שמא ייתכן שכבר בחתירה לשילוב מבוסס-הפרדה נעוצה הבעיה, שכן ההפרדה מובילה באופן בלתי נמנע להדרה.

במסמך המתווה את מדיניות השירות המשולב נכתב :  "סביבת העבודה של החיילים החרדים 'תהיה ללא נשים לכל אורך השירות' בפירוט הבא: 'החיילים לא יישבו על בסיס קבוע בחדר/מעבדה עם נשים'; לחיילים לא תהיה מפקדת ישירה אישה ולא ישרתו באותו צוות עם חיילת'; 'החיילים לא ישרתו במסגרת בה יהיה להם קשר עין קבוע עם חיילות' ו'לחיילים לא יהיו קשרי עבודה עם חיילות'". (מתוך דוח המבקר לשנת 2011)[1].

 

לאלו שאולי מתבלבלים חשוב להדגיש – הציטוט לעיל אינו מתאר בעיה אלא פתרון. השלילה הגורפת של הנוכחות הנשית (רק המילה "לא" חוזרת 5 פעמים) היא ההבטחה למצב תקין. כבר עצם הניסוח מלמד על אימוץ נקודת מבט חד-צדדית. השילוב מתואר מעיני החייל החרדי, שנתפס כזקוק להגנה מפני נוכחות החיילת. אפשר לשער שלו בדעת המנסח הייתה מהדהדת הפרדה שוויונית ומכבדת, היינו רואים ניסוחים אחרים, כמו למשל: "סביבת העבודה של החיילים החרדים והחיילות תהיה מופרדת לאורך כל השירות", "חיילים וחיילות לא ישבו על בסיס קבוע בחדר", "חיילים ומפקדות לא ישובצו ביחד", וכו וכו, אבל זה לא המקרה. אולם גם ניסוחים נייטרלים היו בסופו של דבר רק הסוואה קוסמטית לעיקרון הלכתי שאינו סימטרי במהותו.

הזדמנות להתוודע לעמדה הדתית שמאמינה בכל לבה שהפרדה יכולה להיות שוויונית לחלוטין ניתן לראות במאמר שכתבו הראל ושנרך[2], שבחנו גם הם את סוגיית ההפרדה, הפעם בתחבורה הציבורית. החוקרים פותחים ושואלים האם הפרדה היא פרקטיקה פסולה מעיקרה או שאולי יש לה מקום בחברה רב-תרבותית. הם מסכימים שיש בעצם פעולת ההפרדה התנהלות הנוגדת חברה ליברלית, שכן היא סוחבת עמה קונטציות שליליות לתופעות כמו ההפרדה הבין-גזעית בארה"ב ובאפריקה. יחד עם זאת, הם טוענים שגם בחברה ליברלית ניתן למצוא פרקטיקות הפרדה קבילות, בייחוד מגדריות, כגון במלתחות ובשירותים ציבוריים. לפיכך הם גורסים שיש לקבוע קריטריונים להבחנה בין פרקטיקה פסולה לבלתי פסולה.  מסקירה שהם עורכים לסיטואציות מופרדות בחברות דתיות, כמו בבתי כנסת ובאוטובוסים, הם מודים שהתמונה המתקבלת אינה שווה, אך מייחסים זאת להשקפה היהודית-הלכתית על מעמד האישה שמבוססת על תפיסה מסורתית, ובאה לידי ביטוי במימוש ההפרדה בפועל.  כלומר המחברים מודים שיש בעיה של אי שוויון, אך מייחסים היבטים אלה לפן היישומי בלבד ולא לעצם עיקרון ההפרדה. לחיזוק טענתם בזכות ההפרדה כפתרון הולם ומכבד, הם מציינים את רצון הנשים החרדיות עצמן בשמירה על פרקטיקה זו. הם מסכמים את מאמרם במסקנה שההתנגדות הליברלית להפרדה אינה לעצם הרעיון אלא לאופן הביצוע שלו, וכי בעזרת שינויים קלים (כמו במקום לשבת מאחור באוטובוס, לשבת מופרדים ימין ושמאל עם מחיצה) ניתן יהיה להחזיר את תחושת הסימטרייה על כנה ועמה את הלגיטימיות לפרקטיקה כעיקרון שוויוני.

 הרעיון שניתן באמצעים פשוטים להפוך את ההפרדה בעולם הדתי לסימטרית הוא במקרה הטוב נאיבי, ובמקרה הפחות טוב קולה של ההגמוניה ששומרת על נכסיה. ההפרדה כפי שהיא מיושמת כיום, בסגנון שניתן לכנות אותו "אנחנו כאן והן שם", אינה מקרית, ולא ניתן לשנות אותה מבלי לעקר מהשורש תפיסות עמוקות של חברה מסורתית שאין לה שום עניין לעשות זאת. לחוקרים נוח לפטור את הדפוס החוזר ונשנה שיש ליישום ההפרדה כשריד של מסורת ישנה, אלא שמסורת זו חיה נושמת וקיימת, ולא בקלות היא תשתנה. נהפוך הוא, כל ניסיון לערער על הקיים מצד נשים שמבקשות להכניס ליהדות ערכים שוויוניים נתקל לרוב בהתנגדות עזה.

 נויה רימלט, חוקרת משפט ופמיניזם, מתייחסת במאמר נפרד להתעלמות בעייתית זו, ומציינת כי: "נקודת המוצא לכל דיון בפרקטיקות הפרדה בין נשים לגברים אינה יכולה אפוא להתעלם מן העובדה כי מדובר בעיקרון הלכתי שלא נוצר ביוזמת כל חברי הקהילה הדתית, אלא הוכתב על-ידי קבוצת אחת (קבוצת הגברים) ונכפה כלשונו על הקבוצה האחרת (קבוצת הנשים)"[3].  מדובר בחברה שהערכים הדתיים הנוכחיים בה משייכים קדושה לגבר וגשמיות לאישה, תוך שהם מעמידים אותם בהיררכיה ברורה. במילים אחרות, אומרת רימלט, אי אפשר למכור את הרעיון שההפרדה היא שוויונית כשהיא מתנהלת בתוך חברה שאינה שוויונית בעליל.

אבל אולי אלו הנשים עצמן שמעוניינות בהפרדה?  בתגובה לטענה זו, מזכירה רימלט שזו הנחה שמחייבת בחינה זהירה, שכן חשוב לזכור כי "נשים לא מדברות בקול אחד". רימלט מצרה על העובדה שגם המחוקק הישראלי אימץ את העמדה האורתודוכסית הרשמית שרואה באישה החרדית עצמה כמעוניינת בהפרדה, כאשר הוסיף חריג לחוק ההפליה המתיר הפרדה בנסיבות מסוימות. לדבריה, אמנם המחוקק מצא לנכון להגן על פרקטיקות הפרדה כחלק מזכויות הקהילה הדתית חרדית בישראל, אולם מעניין שחריג זה שמור להפרדה בין נשים לגברים בלבד, ואין עוד קבוצות שההפרדה ביניהן מעוגנת בחוק. כמו כן מפנה רימלט את תשומת הלב לכך שבדיונים בכנסת שעסקו בנושא ההפרדה שעוגנה בחוק לא שותפו נשים, כמיטב המסורת החרדית, ולמרות היעדר הייצוג הצורם לא היססו מגבשי החקיקה לייחס את הרצון בהפרדה לכלל האוכלוסייה החרדית.

למרבה הצער נדמה שמסורת אי שיתופן של נשים בקבלת ההחלטות על גורלן נמשכת גם בצה"ל. דוח המבקר 2011 מוסיף ומציין כי היועצת לענייני נשים דאז, תא"ל גילה כליפי, לא שותפה ברבים מהדיונים שעסקו בהפרדה בין נשים לגברים בצבא:   "תא"ל כליפי טענה בפגישה עם נציגי משרד מבקר המדינה (ביוני 2011), כי היא או כל אחד אחר מטעמה לא היו מעורבים בגיבוש המדיניות ככל שהיא נוגעת לממשק שבין החיילים החרדים ובין נשים בצה"ל, וכי היא לא שולבה בתהליך למרות הנגיעה הישירה שיש לו ביחס למאפייני השירות של נשים בצה"ל ".[4]

על גישת מקבלי ההחלטות בצבא למצבים שמזמנים התנגשות בין שילוב חרדים לנשים, ניתן ללמוד גם מתוך הראיון שערכה העיתונאית שרה ליבוביץ-דר עם תא"ל במיל. יהודה דובדבני, מקים הנח"ל החרדי (מעריב, מוספשבת, 29.6.12), שסיפר כי: "הבסיס שלהם הוא בסיס סגור בלי נשים. ככה ייראה כל בסיס של גדוד חרדי.אם אני רוצה אותם אני לא יכול להתווכח על נשים". בתגובה מציינת ליבוביץ-דר "מה שעלול להחזיר את הנשים בצבא אחורה", ועל כך עונה דובדבני :"את מעמידה את עולם הנשים מול עולם החרדים? תעזבי אותי מהנשים. הצבא יצטרך למצוא לזה פתרונות ברוח טובה. לא יקרה שום דבר אם על יד חיילים חרדים לא יהיו נשים".

ניתן לעמוד על שלל דוגמאות נוספות לפרקטיקה של הפרדה שהופכת להדרה בחברה החרדית, וביניהן הדרת האישה מהמרחב הציבורי בעת סכנה לצפיפות כמו אחרי תפילה, בשבת, ברחובות ראשיים; הרחקה תמידית של נשים ממוקדי הטקסים כמו בחתונה, בר מצווה ואף לוויות; וכמובן הרחקת נשים מכל מוקד קבלת החלטות. בדוח השנתי שהוציא המרכז הרפורמי בנושא ב-2010 מפורט תהליך ההקצנה שעברה ההפרדה במרחב הציבורי, ומוצג תיעוד מפורט של הנעשה בשטח לצד ניתוח משפטי של התופעה. הדוח מסכם כי האופן שבו מיושמת ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי מהווה פגיעה בעיקרון השוויון ונוגד את החוק. כל אלה מלמדים על היותו של הקו בין הפרדה להדרה דק במיוחד, ועל הקלות שבה הוא נחצה[5].

לנוכח הקשיים שהצבא נתקל בהם כבר במצב הנוכחי ביישום פרקטיקת ההפרדה, ייתכן שראוי לעצור ולבחון אם נכון להמשיך ולשייך בעיות אלה לפן המעשי של המודל, כפי שעשו זאת הראל ושנרך, או שיש להעביר את הדיון למישור עקרוני יותר, ולבחון אם הפרדה מגדרית ברוח ההלכה יכולה בכלל להיות שוויונית. נכון לעכשיו, המציאות מלמדת שהשיח החברתי שקורא לשוויון בגיוס לצה"ל עסוק בשוויון השירות לגברים, ומזניח את שירות הנשים. מפתיע לראות כיצד נוצרה מעין תחרות סמויה בין גברים חרדים לנשים חילוניות "מי חיוני יותר לצבא" (עם הגבר החילוני בתפקיד הבורר), ומפתיע יותר להיווכח שבתחרות הזו ההעדפה הברורה והאוטומטית היא לגברים חרדים, וזאת על סמך מגדרם בלבד. קשה שלא לתהות מדוע בעיני הצבא, תרומתם של הדוגלים בערכי בדלנות, בהיעדר השכלה מודרנית לרבות לימודי ליבה, ובהזנחה אידיאולגית של יכולות פיזיולוגיות וגופניות בשם הרוח, נתפסת כעולה על תרומתן הפוטנציאלית של נשים צעירות, בוגרות מיטב המגמות, שופעות חיוניות ומוטיבציה, שחונכו על ערכי ציונות ודמוקרטיה. דפנה יזרעאלי כבר עמדה על הכשל שיש בהעמדת פרמטר המיון הראשוני והבסיסי ביותר של הצבא על מגדר. היא גם השכילה לציין, שלמרות שורה של גורמים שפעלו לפתיחת הצבא לנשים, כמו פעילות הוועדה למעמד האישה ופעילות פמיניסטית ענפה, הרי שבסופו של דבר, "מדיניות הצבא שפתחה בפני נשים עיסוקים שהיו קודם לכן פתוחים לגברים בלבד, הושפעה בעיקר מן הצורך ביותר חיילים 'איכותיים', שנבע מתחכומו הטכנולוגי הגובר של הצבא"[6]. אין סיבה להאמין שלא כך המצב כיום, ושהמשאב האנושי האיכותי שנשים מביאות עמן לצבא רק התגבר, ולכן דחיקת נשים מפני שירות גברים חרדים סופה שתפגע באינטרסים של צה"ל.

 

---

[1] דוח ביקורת שנתי 62 (2011), עמ' 1627 – 1659.

[2] הראל א' ושנרך א' (2003).  ההפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית. עלי משפט,  3(1), 71 – 98.

[3] רימלט, נ' (2003).  הפרדה בין גברים לנשים כהפליה בין המינים. עלי משפט,  3 (1),  99- 140.

[4] דוח המבקר, עמ' 1645.

[5] המרכז לפלורליזם יהודי, התנועה הרפורמית (2010). מוּדרות למהדרין: הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי בישראל. ישראל: ירושלים

[6] יזרעאלי, ד' (1999). המגדור בשירות הצבאי בצה"ל. תיאוריה וביקורת, 14, 85 – 109.