לספור את הסיפור

על מדד כמותי פשוט ונגיש לאי שוויון מגדרי

 מעמדן של נשים בחברה מערבית ליברלית מתקדמת מתעתע ומורכב מכדי שאפשר יהיה לפרוט את חוויות היומיום לעוולות או להישגים. הניסיון מלמד שנתונים כמותיים לא תמיד מעבירים את התמונה, וזו אחת הסיבות שהמחקר האיכותני אומץ ושוכלל על ידי חוקרות פמיניסטיות, כשהמטרה היא להצליח לשקף את מציאות החיים שמאחורי המספרים.  אולם המספרים חשובים. הם כלי עובדתי מצוין ולו בזכות החד משמעיות שלו, ואין להזניח אותו בשום אופן.

דוגמה להצלחה של מדד מספרי הוא סוגיית השוויון בשכר. ואכן, למרות שהתעסקות בטבלאות שכר וחישובים אינה כוס התה של מרבית האנשים, הרי שהמסר עצמו כבר חלחל, וגם מבלי להתעמק בנוסחאות, הופנמה ההבנה שיש עדיין פער לא מוצדק לטובת גברים. בעניין זה שווה להציץ בתכניתו הסאטירית והמנומקת של ג'ון אוליבר, ולא לפספס את ההצעה המבריקה בסוף – ה"ליידי באק" – שטר דולר מיוחד לנשים, שערכו 80 אחוז מהדולר, שמובטח כי יפתור למעסיקים את הצרה הזו של חוק שוויון בשכר.

ולעניינו הרציניים קצת יותר – רציתי להחזיר לשולחן מדד כמותי ישן ומוצלח שכוחו עדיין במותניו, ואשר עם קצת תרגול יכול להפוך לכלי ברור ופשוט לזיהוי בעיית שוויון בידי כל אישה ואיש בציבור הרחב: לספור. לספור בכל מצב ובכל אופן כמה גברים וכמה נשים את ואתה רואים. בפאנלים, על מסך, בפרסומות, בכתבות, בסרט, בדיון בממשלה - לספור לספור לספור.  להרגיל את העין לסקור ולשאול - יש פה בכלל נשים?

במיוחד ללמוד לחשוד ולחדד ערנות כשמבטיחים לכם הצגה על "העולם", אמירה על "החברה" או על "האדם", או כל ניסיון לשרטט "מצב כללי". אם הספר שלפניכם מבטיח בשורה חדשה לאנושות – הרדאר האדום צריך לצפצף. אם הסרט אינו מז'אנר מוגדר – שימו לב לקאסט. אם בטלוויזיה מגישים לכם סדרת כתבות על החברה הישראלית – הגבירו דריכות, ואם מבטיחים לכם דיון על אלוהים בחברה הישראלית  – התרכזו שבעתיים. אחרי הכול יש נושאים שממש מזמינים עיוורון לנשים כשדנים בהם "במישור העקרוני", ודת היא אחד מהם. בגדול יש סיכוי סביר שאמירות כלליות באשר הן יסתכלו על הגברים בחברה כסמל, ועל חוויות שאופייניות לחיי גברים כמטאפורה קיומית. אז אדרבה, צפו לימדו החכימו ושאבו הנאה, אבל לזכור להפעיל את האפליקציה ברקע, ולספור לספור לספור.

זו טכניקה פשוטה ופוקחת עיניים שלא תסולא בפז. העולם הספור לעולם לא ייראה לכם שוב אותו דבר. העולם הספור נצבע בחלוקות ברורות. ובעיקר מגיחה ממנו ההבנה עוצרת הנשימה - איך לא ראינו את זה קודם? חשבנו ששמענו את כולם אבל מראיינים פה רק גברים, חשבנו שנחשפנו לדעות מגוונות אבל מדברים פה רק בנים, יום העיון היה מרתק אבל לא הוזמנה אף אישה.  עיתון חדש מתגאה בנבחרת מקצוענים על השער, אבל רגע, יכול להיות שאין פה אפילו אישה אחת?

יהיו גם פעמים רבות שנזהה אותה, את האישה האחת שבחבורה, ואז יש סיכוי שנאמר, אהא! הכל טוב. אבל זו לא יותר מאשר 'תסמונת דרדסית'. אסור שזו תהיה צפירת ההרגעה. נשים אינן מיעוט בחברה שדי לו בייצוג סמלי או יחיד.

הנה למשל דוגמה לספירה מרוכזת כזו באתר חורים ברשת. אולם לא צריך להפיק דוח מנומק. הרעיון הוא לתרגל את העין. להבין איזה כשל עמוק מוטבע בנו, גברים ונשים גם יחד, לראות ציבור שלם של גברים ולא לחוש שחסר משהו.

דוגמה מצוינת ומאלפת אפשר לראות בכתבה המצוינת של כרמית ספיר ויץ (מעריב 7.10.14), על החזרת הנשים לשלטי החוצות בירושלים. בכתבה מתראיינת סגנית ראש עיריית ירושלים רחל עזריה, שמגיע לה הקרדיט על תיקון העוול ומן הסתם קרדיטים רבים נוספים בהיותה פעילה רבת שנים בנושא שוויון. מעניין לשמוע כיצד עזריה שמה לב לראשונה לבעיה בשלטי החוצות. מסתבר שזה היה ב-2008, כאשר רצה לבחירות המקומיות בעיר וביקשה לפרסם על אוטובוסים את תמונתה. לדבריה הקמפיין כבר היה סגור, ורגע לפני ההשקה האיש בחברת הפרסום רק וידא מולה שאין נשים בכרזות. לתשובתה שהיא עצמה מופיעה בקמפיין הוא צחק - "אין בחורות על אוטובוסים, לא בת 3 ולא בת 80. החרדים שורפים את האוטובוסים". עזריה המופתעת יצאה ובדקה: "יצאתי לרחוב במרכז ירושלים והסתכלתי על הפרסומות באוטובוסים. ראיתי פרסום לחתונה שהיה בה חתן וזהו". משם החל המאבק.

אז אפילו לעזריה לקח קצת זמן לשים לב. לנשים שמרוחקות יותר מהפוליטיקה המגדרית ומהפוליטיקה בכלל, סביר שייקח עוד יותר זמן לקלוט היעדר נוכחות נשית, ולגברים שמוקפים בבני דמותם – יידרש עוד הרבה יותר, אם בכלל, עד שיחושו לא בנוח.

לספור היא הדרך הפשוטה, הקלה, הברורה, שנותנת כלל אצבע פשוט. אפשר ורצוי גם לספור היעדרות של גברים מאספות הורים, מגני ילדים, מגני משחקים, מטיפת חלב. קווי השבר או התפר, תלוי בעמדת המתבונן, מתחדדים כשסופרים, ואפשר להתחיל לשאול את השאלות הנכונות:  האם החלוקה הזו בכלל מכוונת? האם היא משרתת ערך כלשהו? האם יש בכלל קשר בין היעדר הייצוג השווה במקום הספציפי הזה, לבין מה שאנחנו חושבים וחושבות על תפקיד האישה ותפקיד הגבר? גם אם יש לנו אמונה עזה בחלוקת תפקידים מגדרית, החלוקה שמתרחשת בפועל לא תמיד משקפת את האידאולוגיה הזו, ואולי אף מעוותת אותה.

עלינו להרגיל את העין והתודעה לנוכחות מייצגת, מגוונת ושווה. ובישראל בעיית ייצוג הנשים עדיין חריפה יותר בהשוואה למדינות מערביות אחרות שכבר הפנימו את השינוי לפחות רשמית. מעבר לנשים, ישנן קבוצות אוכלוסייה נוספות שהתרגלנו להיות עיוורים להיעדרן מייצוג, מהציבוריות, מהשיחה ומהשמעת הקול. זקנים, נכים, מיעוטים, פריפריה, מזרחים - אבל בספירה הכל עולה. תתחילו לספור.