‏הצגת רשומות עם תוויות דעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דעות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

דיוטי קולס

בפרסומת לדיוטי פרי שרצה בימים אלה בטלוויזיה, רואים נוסע שהגיע באיחור לשדה התעופה, ומתלבט כיצד להספיק לקנות את כל המתנות שהטילו עליו מבלי לאכזב אף אחד. שופינג או טיסה? מעתה אפשר להוסיף לבחור הלחוץ אפשרות חדשה - עשה מעשה פרנקל. קח את המוצר, רוץ החוצה לבידוק, ובקש ממכר שלך לשלם עבורך איכשהו בקופה.
פרנקל דייק בתיאור שלו את התקרית – "מביכה". ובאמת מביך לחשוב על האופציה הזו בכלל. מי מאתנו היה מעלה אותה על דעתו? עיתונאים שניסו פה ושם לאורך הפרשה להזדהות עם המקרה כדי להוסיף צבע לדיווחים או סתם כדי להבין, הצליחו לכל היותר לשלוף חוויות מעברם של יציאה החוצה מהחנות בהיסח הדעת מבלי לשלם. פדיחה. אבל אף אחד לא הצליח להגות את השיטה הפרנקלית הזו, של רוץ לדרכך עם המוצר והאצל סמכות לתשלום על קולגה.
כמו פליטת פה פרוידיאנית, גם התקרית המביכה והמשונה הזו מאפשרת הצצה למתרחש בראשו של אדם בדרג בכיר כמו פרנקל, שפשוט מרשה לעצמו את מה שהציבור הרגיל והממושמע בכלל לא מעלה על דעתו. עכשיו גם מובנת לחלוטין התגובה שלו, והשכנוע העצמי העמוק שנעשה לו עוול. איך כולם, גם בהונג קונג וגם בעיתונות הישראלית, לא מבינים כיצד אדם בדרג שלו מתנהל? איך מעיזים לעצור אדם כל כך עסוק שרץ לטיסות, בעניינים גשמיים כמו תשלום? אדרבה, ברגע שכולם יבינו כמה הטיסה הייתה חשובה וכמה הוא חשוב כולם רק יחזרו בהם ויבקשו ממנו סליחה שהעזו לחשוב שהוא לא חשוב.
פרנקל לא מתגלה כגנב או כסחבן או כעבריין. ממש לא. הוא פשוט מתגלה כאדם המתנשא על הציבור. האם הוא היחיד שמתנהל כך? ודאי שלא, רוב הסיכויים שזו הנורמה במחוזות האלפיונים העליונים שבהם הוא מסתובב. סיפורים ברוח דומה על מיטב מנהיגינו כבר נשמעו בעבר, והפכו למעין קוריוזים שלא מנעו מאתנו לבחור בהם שוב. צריך להודות שגם לציבור היה נוח לעשות הפרדה בין התנהלות מקצועית להתנהלות פרטית של בכירינו ונבחרינו. יש בזה טעם של ארגון טוב וסדר. כך הגבולות ברורים והמציאות פחות מורכבת. מהבחינה הזו פרנקל יכול בצדק לחוש שהוא נצלב על מה ש"עושים כולם". אבל אולי אלה ניצני השינוי. אולי הציבוריות החדשה של עידן השקיפות מאפשרת לנו לדרוש יותר צניעות גם מבכירינו. אולי יתגלה שאפשר לשבור את חומות ההגנה המדומיינות שמקיפות אותם ונותנות להם אשליה שהם מורמים מעם. החלק הרע של השקיפות הזו הוא התעסקות מוגזמת בפרטים הקטנים, סכנת חדירה לפרטיות, הפצת שמועות זדוניות, ובכל שקשור לעבודה עיתונאית – גם הרבה זחיחות וארסיות שלא במקומה בשל תחרות פנימית. אבל החלק הטוב הוא ערבוב בריא בין החיים המוסריים והאתיים הפרטיים והמקצועיים של אנשים בדרגים העליונים ביותר. לא יקרה כלום אם בתחום הזה נחזיר את הבושה ללחיים.

יום שני, 12 במאי 2008

הישרדות - איך המיעוט (הנסחף) שולט ברוב (השפוי)


ליצרני מוצרים דיאטטיים יש שיטה כיצד למכור את המוצר. נניח שערכו שני שליש מכמות הקלוריות. השיטה היא להבליט את הנתון ההפוך, וכך אנחנו מקבלים סלוגנים כמו "מכיל שליש פחות מכמות הקלוריות בלבד!" ולמה הנוסח העקום משהו? כי כדאי לנקוב במספר קלוריות נמוך כמה שיותר, ולכן שווה להתאמץ ולנסח משפט מאולץ ופחות מובן לוגית, העיקר שהמספר "שליש" יככב בו. כך יש סיכוי שהצרכן הממהר יקלוט משהו שקשור לשליש ולקלוריות, ויחבר את הנתונים באופן שיחמיא יותר למוצר.

מכיוון שהשיטה הזו עובדת, בואו נעשה אותו הדבר עם רייטינג. נתחיל להסתכל על הנתון ההפוך: בממוצע, 70 אחוז לא צופים בהישרדות! זה הנתון הישיר, הלא מתחכם, ויותר מכך - זה הרוב המכריע. והרוב המכריע הזה, שחושב שמאכילים אותו שטויות ומבזבזים את כספו וזמנו על איכות שהדבר הריאלי היחיד שבה היא מידת השחיקה שלה, מסתכל מסביב וחושב שהוא במיעוט. הכל שאלה של אופן הצגת הנתונים.

טלוויזיה היא לא ישות בפני עצמה, היא מה שעושים ממנה. ויש כאלה שעושים ממנה דברים מיותרים שלא לומר מכעיסים. כמו ילד שבודק את הגבולות, כך בודקים מפיקי התכניות עד כמה רחוק יוכלו ללכת בלי שילחצו להם על הכפתור ויזפזפו אותם הלאה. כמי שלא מצאה עניין ב'הישרדות' אך לא יכלה לחמוק מהכותרות שסביבה, איני בקיאה ברשימת המניפולציות הארוכה, אבל לצערי נראה לי שדווקא הצופים האדוקים בקיאים בה יותר ממני, ועושה רושם שהוספת פריטים לרשימה הפכה למעין ספורט חביב, במסגרתו מתבקשים הצופים להביט היטב בכל פינות המסך, להיות ערניים ולזהות בזמן לוגואים מסחריים או וילות בעצים. ילדים, גלו את הממתקים המסתתרים בציור.

מעריב היה זה שיצא בזמנו עם קמפיין "איפה הבושה", שכוון להתנהלות הפוליטית, וקשה שלא להרהר נוגות בבושה שנעלמה גם בתרבות הבידור. נכון, הפוליטיקה קצת יותר חשובה, ובעלת השלכות קצת יותר ברורות על חיינו מאשר תרבות טלוויזיונית, אבל חלק מהבעיה היא שלטלוויזיה כוחות השפעה יותר "מאגיים" וקשים למדידה מאשר השלכות חלוקת התקציב המדיני. עד היום, למרות אינספור מחקרים, לא יכולים להציג הוכחה שאלימות בטלוויזיה משפיעה על אלימות בחיים. אז כיצד נוכל לשים את האצבע על השפעות של תכנית שמקדשת שקרים? ובכל זאת, תסכימו שאין הורה אחראי שיישב ויחכה למחקר החד משמעי כדי להגביל את הצפייה של ילדיו. ההיגיון הבריא שלו אומר שאלימות מוגזמת מזיקה ודי בכך. איני מתיימרת לחשוב שהישרדות מלמדת את נפשנו התמה לשקר, אבל הרף הצולל מטה מלמד מה אנחנו מוכנים לספוג. במובן זה, זו תכנית הריאליטי הגדולה ביותר, משום שהמשתתפים האמיתיים בה, אלה שעשו עליהם את הניסוי האמיתי - הם הצופים. מופע הענק של טרומן. רק שכל הטרומנים נתקלו בקיר שוב ושוב, וחזרו על עקבותיהם לקבל עוד. בא לי לומר להם - מגיע לכם. זה מה שאתם שווים, וזו הרמה שתקבלו. מנה גדושה של שטיפת מוח, משמפו שיער ועד ספינה. אבל אז אני נזכרת שוב בעובדה המצערת - זה המיעוט. רובנו לא רוצים בזה, הנתונים מראים זאת באופן חד משמעי. אז למה שאנחנו, הרוב השפוי, לא נתקומם? אם לא נילחם להחזיר לטלוויזיה ולו מראית עין של הגינות, אז אתם יודעים מה? מגיע גם לנו.

יום ראשון, 11 במאי 2008

שואה אנושית

לא פעם, כשאנחנו מתיישבים לצפות בתוכניות של יום הזיכרון לשואה, אנחנו עושים זאת בתקווה סמויה שהפעם נצליח להבין. אולי עכשיו נקבל, ולו במשהו, תשובה לשאלה המענה אותנו: איך זה קרה. סרטונים ישנים מרצדים על המסך, תמונות בשחור לבן מתחלפות, קולות מספרים משתנקים, כול אלה פורשים לפנינו שוב את התופת, אבל ככל ששוקעים לתוכה התקווה להבנה נמוגה, והתחושה שמדובר במעשה בלתי נתפס רק הולכת ומתחזקת. היום מסתיים בתחושה כבדה ששוב נותרנו ללא מענה, ואליה מתגנבת תחושת בטן אפלה וקשה עוד יותר: אם כך, למה שזה לא יקרה שוב, לנו או לאחרים?

מטרת העל סביב תוכניות יום הזיכרון לשואה הייתה ונשארה אחת: לתעד. כשצופים בהן, אפשר לזהות כיצד מגמה זו צובעת את כל התוכניות בגוון התיעודי שמקנה להן את האופי הייחודי והמוכר שלהן. בניגוד למקובל היום, בתוכניות אלה אין לאף צד, לא ליוצר הסרט, לא למופיע בו ולא לצופה, צורך באפקטים מעצימי רגש. להיפך. הסיפור היחף הוא מה שחשוב והבעת רגש מוגזמת מסיחה את הקשב מהעיקר. פרטים, עובדות, שמות, תאריכים, ותיאורים מדוקדקים הם המרכיבים המשרתים נאמנה שליחות ראויה זו.

התיעוד האישי, האמנותי, ההנצחה התרבותית, הטקסית, הזיכרון העולמי – לכולם אין תחליף. אבל כדי להבין לא רק מה קרה אלא איך זה קרה, שומה עלינו לחקור את נפש המבצעים לא פחות מזו של הניצולים, ותחום זה נעדר יחסית מאופי שידורי יום השואה ומהייעוד הכללי שלו כיום זיכרון. השואה שרטטה בהיסטוריית העמים קו ברור של לפני ואחרי, בכך שהציגה לעולם יכולות רשע חדשות של המין האנושי, יכולות שלא היה מודע עד אז לקיומם. אלא שמרגע שהמציאות הוכיחה שיכולות לא אנושיות אלה קיימות – הן הפכו באחת לאנושיות. אנו יכולים להמשיך ולטלטל את ראשנו מצד לצד ולמלמל "זה לא ייתכן", אבל המציאות הקשה היא שכל מה שקרה היה מעשי ידי אדם. לכן עלינו לשאוף להתחקות אחר המנגנונים האנושיים שהביאו לכך. פירוש הדבר להקדיש תשומת לב רבה יותר לניתוח נקודת המבט של הנאצים, מעוותת ככל שתהיה, לתהליכים החברתיים שעברה גרמניה ואפילו לסיפורם האישי של המרצחים, הרקע לפעילותם, הנימוקים שנתנו לדרכם, תפיסת עולמם כפי שהם ראו אותה, ההצדקות שהם נתנו למעשיהם, והכתבים שהותירו אחריהם. כל אלה מתקבצים למידע יקר ערך, משום ששם טמונה התשובה לשאלה "כיצד זה יכול היה לקרות". אין בכך ולו דבר עם הנצחת הרוצחים, אלא עם מטרה חשובה ממדרגה ראשונה שכולנו רוצים בה - הפקת הלקח.

הצצה לכיוון מעין זה מצאתי בתוכנית שכללה ריאיון עם אחד מתובעי נירנברג, המספר על המפגש שלו עם רודולף הס, מי שהיה מפקד אושוויץ. התובע מספר כי בתשובה לשאלה "למה עשיתם את זה", הס ענה בלי למצמץ: "כי הימלר אמר שאם לא נהרוג את היהודים עכשיו, הם יהרגו אותנו מאוחר יותר". מסתבר כי להס לא נדרש יותר מכך. הרציונל המשונה הזה סיפק לו את כל ההצדקה שנדרשה לו בכדי לבנות בשקידה את מנגנון ההשמדה היעיל של אושוויץ. הקשבתי משתאה להסבר מפתיע זה, ולקלות שבה אומץ על ידי הס ללא פקפוק. תהיתי מה היה קורה לו היה הס נוהג להטיל ספק בנאמר לו, גם מול דובר בעל סמכות.
מחשבותיי נדדו לחברה של היום. מה התשובות שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו?
הנטייה הראשונית היא לחשוב שהדמוקרטיות שביננו מוגנות ממעשים אפלים. הרי הן מקדשות העלאת שאלות וביקורת. אבל היענות לסמכות היא תכונה אנושית שטבועה בנו, מקור לכוח ולחולשה גם יחד בסדר החברתי, לכן כולנו מחויבים לשאול את עצמנו שוב ושוב שאלות שמערערות את הנחות היסוד שלנו, שבוחנות את המובן מאליו. בסופו של דבר, הטלת הספק היא הכלי היחיד שיש בידי האדם הבודד מול מגמות חברתיות, בטרם יתפתחו אלה לאיום או לטרגדיה. יום הזיכרון לשואה יכול לשים לו למטרה לדון בחולשות אנוש אלה שנוצלו והתעוותו. לשם כך צריך לזכור שהיו אלה בני אנוש, ולא מפלצות דמיוניות, שעוללו את השואה.

יום רביעי, 10 באוקטובר 2007

למה לא ממריאים

בתוכנית “גלובוס” בערוץ הראשון התארח מומחה התעופה נרי ירקוני שסיפר בן היתר מה הסיבה, לדעתו, שמצב התעופה בארץ הגיע לאן שהגיע. לדבריו, הבעיה נעוצה בכך ששר תחבורה אצלינו מתחלף כל שנה וחצי בממוצע. ירקוני תיאר כיצד הוא עצמו הציג בפני שר התחבורה בזמנו מה יש לעשות כדי לשנות את המצב, ונענה בנוסח ‘אתה צודק, אבל זה לא יתבצע’. כששאל ‘מדוע?’ ענה השר במלוא הכנות כי הוא מעריך שהקדנציה שלו לא תעלה על שנה וחצי ואילו התוכנית מחייבת ארבע עד חמש שנים, ולכן הוא לא רואה טעם להשקיע בה. במילים אחרות, אותו שר תחבורה, כמו כל קודמיו ועמיתיו, חושש שלא יהיה שם “לקצור את הפירות” ולכן לא שווה לו להתחיל אפילו. כעת צאו וחשבו שעל גישה זו, שאין לי ספק שמאפיינת משרדי ממשלה רבים, קמים ונופלים רבים מהפרויקטים ארוכי הטווח שלנו. מפח הנפש גדל שבעתיים כשמבינים את האירוניה הנעוצה כאן: האם מישהו מאיתנו, האזרחים הפשוטים והמצביעים, זוכר בכלל מי היה שר התחבורה בזמן פתיחת נתב”ג 2000 ? ומי היה שר התחבורה בזמן חניכת נתיבי איילון? ומי הוא היה בעת פתיחת כביש 6 ? זה לא היה מזמן. מישהו? רובכם לא זוכרים? כמה מפליא. אני בטוחה שסקר דומה שיבדוק את זיכרוננו בדבר כהונת שרים במשרדים אחרים יעלה ממצאים דומים. שרינו אולי מתהלכים באשליה שעצם נוכחותם בטקס הפתיחה הזוהר מכניסה אותם לפנתיאון הזיכרון הלאומי שלנו ולהכרת תודה נצחית שתבטיח להם כסא והמשכיות, ועל בסיס הנחה מוטעה זו הם מתנהלים כבר שנים, דוחים או מקדמים פרויקטים משיקולים פוליטיים אבל סביר שבפועל רק הם, משפחותיהם ועדת מעריציהם הקרובים מנהלים את הפנקסנות הזו. הגיע הזמן שהציבור יאיר את עיניהם של נבחריו: במדינה תזזיתית כמו שלנו הזיכרון שלנו כורע תחת עומס שינון שמו של ראש הממשלה המכהן וחקירותיו. אין צורך שתתאמצו לכוונן את הקדנציה שלכם לרגע גזירת הסרט, כי בלאו הכי אין לנו יכולת לקטלג עבורכם קרדיט הולם בזיכרוננו. אז אנא, הרפו מעט מהשיקולים האישיים ופנו מקום לשיקולים לאומיים. ובאותה נשימה אני פונה לאנשי התקשורת – שימו לכם למטרה לתת את הקרדיט תמיד למייסדי היוזמות ולא למי שאתרע מזלו להיות בקו הגמר. אולי כך תעודדו תרבות חדשה של תחרות בין הפוליטיקאים - מי יהיה הראשון שיזם ולא האחרון שהצטלם. זה אולי נשמע פעוט, אבל במדינה משופעת מערכות בחירות כמו שלנו כל פעולה המעודדת חשיבה לטווח ארוך היא מבורכת.